ב-1990 שילמה קבוצת קנזס סיטי רויאלס לשחקניה יותר מכל קבוצה אחרת בליגת הבייסבול האמריקאית (MLB): כמעט 24 מיליון דולר. שחקן רגיל בניו יורק יאנקיז, שהחזיקה בכמה משחקני הבייסבול היקרים ביותר באותה תקופה, השתכר פחות מ-450 אלף דולר בשנה.
בעונת הבייסבול הקודמת, הוציאו היאנקיז 206 מיליון דולר על שכר לשחקנים, יותר מפי חמישה מהפרשות השכר של הרויאלס 20 שנה קודם לכן - אפילו לאחר התאמה לאינפלציה. השכר החציוני של שחקני היאנקיז היה 5.5 מיליון דולר, פי שבעה מאשר ב-1990. הפרט המדהים ביותר הוא כיצד התעלו היאנקיז על שאר הליגה: לפני שני עשורים, משכורות הרויאלס היו גבוהות פי שלושה מאלו של שיקגו וייט סוקס, בעלת השכר הנמוך בליגה באותו זמן. בעונה הקודמת, היאנקיס הוציאו על שכר שחקניה פי שישה מהפיטסבורג פיירטס, בעלת השחקנים הזולים ביותר בליגה.
אוהדי בייסבול עשויים לציין כי מדובר במגמה חדשה ומטרידה בשוק השחקנים, אך התופעה אינה ייחודית לבייסבול, או אפילו לספורט. ב-1982 1% מכוכבי הפופ גרפו 26% מההכנסות ממכירות כרטיסים בארה"ב. ב-2003 אותם כוכבים גדולים - שמות כמו ג'סטין טימברלייק, כריסטינה אגילרה ו-50 סנט - גרפו 56% מההכנסות.
התופעה לא ייחודית לארה"ב. פלה הברזילאי, שחקן הכדורגל הטוב בכל הזמנים, שיחק בפעם הראשונה במונדיאל בשוודיה ב-1958 כשהיה בן 17 בלבד. הוא נהפך לכוכב מיידי, וכל קבוצה בעולם חשקה בו. ב-1960 שילמה לו קבוצתו, סנטוס, 150 אלף דולר בשנה - כ-1.1 מיליון דולר, בהתאמה לאינפלציה. בימים אלה, שכר כזה ייחשב לבינוני בלבד. השחקן היקר ביותר של עונת 10-2009, כריסטיאנו רונאלדו מפורטוגל, קיבל שכר של 17 מיליון דולר מריאל מדריד.
השכר המנופח של הכוכבים הגדולים בספורט ובבידור, קשור כמובן גם לשינויים בכלכלת הבידור העולמית. לאנשים יש יותר כסף להוציא על בידור, וחסויות תאגידיות, שכמעט לא היו קיימות בתקופתו של פלה, אחראיות כיום לחלק גדול מהכנסתם של הכוכבים. ב-2009 שחקן הכדורגל בעל ההכנסה הגבוהה ביותר היה דיוויד בקהאם הבריטי, שהרוויח 33 מיליון מחסויות, בנוסף למשכורת של 7 מיליון דולר מהקבוצות לוס אנג'לס גלקסי ואיי.סי מילאן.
אולם ישנם גם כוחות חזקים יותר שפועלים כאן. לפני קרוב ל-30 שנה ניסח הכלכלן שרווין רוזן מאוניברסיטת שיקגו תיאוריה אלגנטית שניסתה להסביר את התבנית הזאת. במאמר שנקרא "כלכלת כוכבי-העל" הוא טען כי השינויים הטכנולוגיים יאפשרו לכוכבים בכל תחום לפנות לשוק גדול יותר ולכן לגרוף הכנסות גבוהות יותר. ואולם הדבר יוביל לירידה בהכנסותיהם של הפחות מוכשרים בכל ענף.
אם יש דבר שהגביל את הכנסותיו של פלה, הדבר לא היה איכות ביצועיו. הוא אולי היה הטוב ביותר בכל הזמנים, אך מעטים יכלו לשלם כדי לחזות בגדולתו. ב-1958 היו כ-350 מקלטי טלוויזיה בברזיל. לוויין הטלוויזיה הראשון, טלסטאר 1, לא שוגר עד יולי 1962, לאחר הבכורה שלו במונדיאל.
מונדיאל 2010 בדרום אפריקה, לעומת זאת, שבו רונאלדו שיחק במדי פורטוגל, שודר ביותר מ-200 מדינות. 700 מיליון בני אדם צפו בגמר המונדיאל לבדו. רונאלדו לא טוב יותר מפלה: הוא מרוויח יותר משום שהכישרון שלו משודר ליותר אנשים.
ההסבר של רוזן מתאים כמו כפפה לדינמיקת ההכנסות הנוכחית של תעשיית המוסיקה, לאחר שטולטלה על ידי התקדמויות טכנולוגיות שוב ושוב מאז שנות ה-80. ראשית, MTV הביאה את המוסיקה לטלוויזיה. לאחר מכן נאפסטר הביאה אותה לאינטרנט. אפל איפשרה למעריצים לרכוש שירים בודדים ולקחת אותם לכל מקום. כל אחת מפריצות הדרך האלו איפשרו לכוכבים הגדולים ביותר להגיע לנתח גדול של חובבי מוסיקה, ולכן לזכות בקהל גדול יותר ובנתח גדול יותר של ההכנסות ממכירות כרטיסים למופעים.
תופעה זו תקפה גם בכדורגל האירופי. ב-2009 קבוצות הכדורגל הטובות ביותר באירופה גרפו הכנסות של 3.9 מיליארד יורו, יותר מ-25% מסך הכנסותיהם של קבוצות הכדורגל ביבשת כולה.
מחקרו של רוזן מסביר היטב גם את התפתחות שכר הבכירים בארה"ב. ב-1977 משכורתו של מנכ"ל של אחת מ-100 החברות הגדולות בארה"ב היתה גבוהה פי 50 מזו של העובד הממוצע. שלושה עשורים לאחר מכן, המנכ"לים בעלי המשכורת הגבוהה בארה"ב מרוויחים פי 1,100 מעובד בפס ייצור. הדבר מבדיל את העשירים המופלגים מאלו ש"סתם עשירים". מחקר בנושא שכר שנערך בשנות ה-70 מצא כי בכירים בעשירון העליון של השכר בארה"ב הרוויחו פי שניים מבעלי השכר הממוצע. עד תחילת העשור הקודם, הנתון עלה לפי ארבעה.
מנכ"לים אינם כוכבי פופ, אך השכר לבכירים הנחשקים ביותר עלה מסיבות דומות. ככל שהחברות גדלו, החלטותיה של ההנהלה המרכזית נהפכו לחשובות בהרבה במונחי הפסדים ורווחים. לחברות אמריקאיות גדולות יש הכנסות ורווחים גדולים בהרבה מכפי שרשמו לפני 20 שנה. הבנקים והקרנות גם הם מחזיקים ביותר נכסים. כשהסיכון גדל, השגת הבכיר, הבנקאי או מנהל הקרנות הטוב ביותר שניתן למצוא נהפכה לחשובה בהרבה עבור חברות. הדבר הוביל לתחרות קדחתנית על מנהלים מוכשרים ולכן גם לעלייה בשכרם של המנהלים הנחשבים לכוכבים לעומת אלו שנחשבים למוכשרים פחות.
לפי מחקר שפירסמו הכלכלנים קסווייר גביי ואוגוסט ין לנדייר מאוניברסיטת ניו יורק ב-2006, העלייה בשכר המנכ"לים בארה"ב ברבע המאה האחרון - פי שישה - מקבילה לעלייה בשווי השוק של החברות האמריקאיות הגדולות ביותר. וכאן שוכנת הבעיה של הקפיטליזם האמריקאי.
קפיטליזם נשען על אי-שוויון. בדומה להבדל במחירים, פערי שכר מפנים משאבים - או במקרה זה, בני אדם - למקום שבו הם יועסקו באופן היעיל ביותר. למרות הסכנה והמחיר הכבד הכרוך בהסתננות בלתי חוקית לתוך גבולות ארה"ב, מאות אלפי עובדים מקסיקנים קשי יום נמשכים לשגשוג היחסי שהם יכולים להשיג צפונית לגבול. בארה"ב, ההכנסה הממוצעת של משפחה ממוצא מקסיקני-אמריקאי היא יותר מ-33 אלף דולר, פי חמישה מהממוצע במקסיקו. אי-שוויון מעודד צמיחה כלכלית בכך שהוא מתמרץ בני אדם להיהפך ליעילים ומיומנים יותר. הוא מושך את הטובים ביותר והמבריקים ביותר לתחומי העבודה היוקרתיים ביותר, שם הם מועסקים על ידי החברות הרווחיות ביותר.
ואולם השכר המנופח שמוענק לאליטה של כוכבי העל בארה"ב מאיימת לסתום את מנגנון התמריצים הזה. אם רק מעטים בני מזל שיכולים לשאוף לשכר גבוה, רוב העובדים עשויים להגיע למסקנה שלא שווה אפילו לנסות, משום שהסיכוי שלהם אינו גבוה.
מחקר שנערך בנושא קובע שכל עלייה של 1% בנתח של העשירון העליון בארה"ב מההכנסות מאז 1960, הובילה לתוספת של 0.12% בצמיחה הכלכלית השנתית - לא בדיוק זריקת מרץ כלכלית. המחיר של אותה תרומה לצמיחה הוא ירידה חדה במוביליות הכלכלית של האמריקאים. מאז 1980, המשכורת השבועית של עובד ממוצע בפס ייצור עלתה בקצת יותר מ-3%, אחרי התאמה לאינפלציה. פערי השכר בארה"ב הם הגדולים ביותר מבין אלה של המדינות העשירות. לפי נתוני OECD, השכר הממוצע של העשירון העליון בארה"ב גבוה פי 16 מזה של העשירון התחתון, לעומת פי שמונה בבריטניה ופי חמישה בשוודיה.
שלא במפתיע, הניידות הכלכלית של האמריקאים נמוכה בהרבה מזו של מדינות מפותחות אחרות. ישנה סבירות של 42% שילדיו של אמריקאי בחמישון התחתון ייתקעו באותה משבצת כלכלית, לעומת 30% בבריטניה ו-25% בשוודיה.
אולם כל הנתונים האלה לא מתחילים אפילו להתקרב לתיאור מלא של מידת הנזק שגרמה כלכלת כוכבי העל שמעצבת את שכרם של הבנקאים בארה"ב. זוכרים את שנות ה-80? דמותו של גורדון גקו הופיעה לראשונה על מסך הקולנוע בסרט "וול סטריט". איוון בוסקי נשלח לכלא בשל סחר במידע פנים. מייקל מילקן סחר באג"ח זבל. ב-1987 גרפו חברות פיננסים כחמישית מרווחיהן של החברות האמריקאיות. הבונוסים בוול סטריט הסתכמו ב-2.6 מיליארד דולר - כ-15.6 אלף דולר לכל עובד.
עם זאת, בסטנדרטים הנוכחיים אותו עידן אגדי של חמדנות נראה כמו תקופה של ריסון יוצא דופן. ב-2007, כשהבועה הפיננסית שנבנתה על גבי שוק הדיור בארה"ב הגיעה לשיאה, חברות הפיננסים היו אחראיות לשליש מהרווחים של המגזר הפרטי בארה"ב. הבונוסים בוול סטריט האמירו לשיא של 32.9 מיליארד דולר, או 177 אלף דולר לעובד. בדיוק כפי שהטכנולוגיה איפשרה לכוכבי הפופ להגיע לקהל גדול יותר, השילוב של טכנולוגיית מידע ודה-רגולציה העניק לבנקאים אפשרות חסרת תקדים לגרוף רווחי עתק. פיננסיירים לא תמיד השתכרו כל כך הרבה. הם נהנו מפריחה בעשורים המוקדמים של המאה ה-20: מ-1909 עד אמצע שנות ה-30 הם הרוויחו כ-50%-60% יותר מעובדים במגזרים אחרים. קריסתו של שוק המניות האמריקאי ב-1929 והשפל הגדול שינו זאת. ב-1934 התכווצו רווחיו של המגזר הפיננסי ל-236 מיליון דולר, שמינית מכפי שהיו חמש שנים קודם לכן. השכר ירד בהתאם. ב-1950-1980 בנקאים ואנשי ביטוח השתכרו בממוצע רק 10% יותר ממגזרים אחרים.
הירידות והעליות בשכר הבנקאים קשורות ישירות למגמות הרגולטוריות. לפני 100 שנה כמעט לא היו רגולציות שנועדו לרסן את היצירתיות של הבנקים ואת היצר הספקולטיבי שלהם. הם יכלו להשקיע היכן שרצו ולהשתמש בכספי המפקידים כפי שראו לנכון. ואולם לאחר השפל הגדול, נשיא ארה"ב דאז פרנקלין דלאנו רוזוולט, הטיל שורה של מגבלות על בנקאות ההשקעות - חוקי גלאס סטיגל - כדי למנוע את הישנותה של בועה פיננסית כמו זו שפקעה ב-1929.
הבנקים המסחריים הופרדו מבנקי ההשקעות, ונבנתה תקרה לריביות. דווייט אייזנהאואר המשיך בהידוק הפיקוח על הבנקאים ב-1959, כשאסר על בנקים לעסוק בביטוח. כתוצאה מכך, נהרו הצעירים המוכשרים והמבריקים להרוויח את לחמם בתעשיות אחרות.
ואז, ב-1980, הוביל ממשל רייגן גל של דה-רגולציה. עד 1999 בוטל חוק גלאס סטיגל. הבנקים יכלו לעסוק בבנקאות השקעות ובביטוח כאוות נפשם. ההגבלות על הריביות נעלמו. הבנקים יכלו לפתוח סניפים בכל מקום. עד 2005, הנתח של עובדי מגזר הפיננסים מסך המשרות בארה"ב היה גבוה ב-20% מכל מגזר אחר. ב-2006 השכר במגזר הפיננסים היה גבוה שוב ב-70% מכל תעשייה אחרת במגזר הפרטי. ואז מגזר הפיננסים קרס, והפיל איתו חלק נכבד מהכלכלה העולמית.
תעשיית הפיננסים אמנם לא תרוסן לחלוטין אם יחולו שינויים בשכר הבנקאים, אך ניתן להרכיב אותו כך שירתיע מפני נטילה של סיכונים מיותרים. אפקט כוכבי העל, באותה מידה, אינו הגורם היחיד לירידה בשכרו של העובד הממוצע. אך התנפחות המשכורות של כוכבי העל שלנו יוצרת מרוץ לצמרת שאם ניתן לו להשתולל - יישאר לנו מעט מאוד לשאוף אליו.
* המאמר עובד מתוך ספרו של אדוארדו פורטר The Price of Everything: Solving the Mystery of" "Why We Pay What We Do
עוד בוואלה!
