מיהו ספורטאי השנה?

מיהם הספורטאים שראויים להיכנס לרשימת המועמדים במירוץ לתואר "ספורטאי השנה"? ראשית, יש לציין כי מדובר ברשימה לא רשמית ולא מחייבת, שאינה מתיימרת להתבסס על פופולריות גלובלית או לייצג את כלל העולם, אלא כזו שמתבססת אך ורק על הענפים המצליחים באזורנו (בלי קריקט, ראגבי או ביאתלון), ובעיקר תואמת את הלך הרוח ואת הזיכרון הסלקטיבי של הכותב. בנוסף, אין מדובר רק באלה שרשמו את ההישגים המרשימים ביותר, לא רק באתלטיים מכולם או בגורפי הפרסים הגדולים, אלא בעיקר באלה שהצליחו להתבלט מעל כל המצוינות של עולם הספורט - אלה שחשפו לא רק יכולות מרשימות, קור רוח ו-ווינריות, אלא בעיקר אופי, אהבה ומסירות. מדובר ביחידי סגולה, שבין מאות הספורטאים השונים מעשרות הענפים השונים בהם צפינו בעניין לאורך כל השנה, הם אלה שהצליחו להיחקק בזיכרון, להתעלות מעל כולם, ובסופו של דבר, וחשוב מכל, לגעת בלבנו.

השמונה שנבחרו כוללים רק אישה אחת (מצטערים בנות), והרשימה נאלצת להתעלם מעשרות גיבורים ראויים, וגם עמם הסליחה. אנחנו פותחים את טורניר המצטיינים בשלב רבע הגמר, בהגרלה חוקית לחלוטין שנעשתה בפיקוח של אח של רואה חשבון. חצאי הגמר והגמר ייערכו בשבת.

מה שעשה השנה דייויד רודישה הוא נס אתלטי. תוך מספר ימים הוא הצליח לנפץ פעמיים את שיא העולם ב-800 מטר, אחת מהריצות הקשות והמורכבות בעולם האתלטיקה, כשהוא שובר את השיא האגדי של ווילסון קיפקטר האגדי שהחזיק למעלה מ-13 שנים. רודישה בן ה-21, שמתנשא לגובה של 1.90 מ', גומא בצעדי ענק את המסלול במהירות מטורפת, ומדהים לראות כיצד הוא מצליח להקדים בפער כזה אדיר את מתחריו, וכל זאת בריצה יחסית קצרה, שבדרך כלל מאופיינת בטקטיקה ובזהירות. לא צריך להיות מומחה גדול באתלטיקה כדי לזהות שמדובר במשהו יוצא דופן, בעילוי נדיר, ועל אף שעל פניו הוא בסך הכל הבריק רק פעמיים השנה – מדובר בהברקות שנכנסות היישר לספרי ההיסטוריה של האתלטיקה.

לצערו של רודישה, הוא זכה להגרלה קטלנית ברבע הגמר. רפאל נדאל עבר שנה כל כך מופלאה, שהתחושה היא שגם אם הטניסאי הספרדי היה בוחר עכשיו להתמקד בריצת 800 מטר – ודאי היה גובר על רודישה, ולו רק בזכות הנחישות המטורפת, התחרותיות המופלאה והיכולת להתמיד בתשוקה לניצחון. זה לא רק הזכייה בשלושה גראנד סלאמים, זה לא רק היכולת שלו לנצח גם בדשא בווימבלדון, גם בחימר ברולאן גארוס, וגם במשטח הכל כך לא אהוב עליו בארה"ב; נדאל פשוט יצר את התחושה שהוא בלתי מנוצח, בלתי ניתן להכנעה, ושאין שום כוח בעולם שיגרום לו לרדת מפסיד מהמגרש. גם לא רוג'ר פדרר, הגדול בכל הזמנים, שהשנה פשוט לא הצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהעמיד רפא.

העולה לחצי הגמר: רפאל נדאל.

בצד אחד ניצב לו הגאון מברצלונה ומנבחרת ספרד, ובצד השני האלוף מהטרבל ההיסטורי של אינטר ומהשנה הנהדרת של הולנד. אז מי נתן עונה מופלאה יותר? כשמסתכלים על השנה של סניידר, אי אפשר שלא לזעום על ההחלטה שלא לכלול אותו בין שלושת הפינאליסטים ל"נעל הזהב", אחרי שבמו רגליו הוליך את אינטר להישגים היסטוריים. בקבוצה שכללה כוכבים כמו מייקון, מיליטו, לוסיו ובעיקר מוריניו – סניידר תמיד בלט כמנהיג החבורה, תמיד היה זה שסיפק את ההברקה ברגע הנכון, ותמיד היה החוליה הכי סימפטית בקבוצה לא כל כך אהודה, שבוודאי לא קיבלה את הכבוד הראוי לה. חמשת השערים שכבש במונדיאל, כולל ההעפלה לגמר עם הולנד, הוכיחו שסניידר מתבלט בכל הרמות, ותמיד עם סגנון חיובי והתקפי. ואם כל זה לא הספיק, הרי שהכעס הגדול על האפליה העולמית כלפי כל מי שאינו נכלל בברצלונה הבטיחה סופית את מקומו של סניידר בין שמונת האחרונים. יישר כוח ווסלי, אנחנו איתך.

מנגד, צ'אבי, הגאון מקטאלוניה, הרובוט האנושי, המנוע הפעלתן, השחקן שעוד לא נולד המאמן שלא יבחר אותו ראשון לקבוצה שלו. אחת הסטטיסטיקות הכי מדהימות שרשם צ'אבי השנה, כזו שמייצגת את המעלות שלו באופן הכי נאמן, הייתה בקלאסיקו, אז העביר 112 מסירות מדויקות מתוך 119 ניסיונות. הרי גם אם אתמסר עם קיר בטון לא אצליח להגיע לכאלה רמות דיוק, ואם לוקחים בחשבון שצ'אבי הצליח לעשות זאת מול ההגנות הטובות בעולם – בין אם זה בספרד, בליגת האלופות או במונדיאל – הרי שהוא לא רק חשף מיומנויות נשגבות, אלא גם המשיך להוכיח שאוהדי הכדורגל יודעים להעריך יכולות שלאו דווקא מתבטאות בכיבוש שערים או בלהטוטים וירטואוזיים. פשוט נפלא להביט בו בפעולה, להיווכח באינטליגנציה שלו, בהבנת המשחק ובקריאת המערכים, ולא נותרת לנו ברירה אלא להעלות אותו לשלב הבא תוך כריעת ברך, השתחוות ומחיאות כפיים קצובות.

העולה לחצי הגמר: צ'אבי.

מסי, מסי, מסי. רק מלהגיד בקול את השם שלו עולה חיוך מתוק על פנינו, שמזכיר לנו אין סוף רגעים קסומים עליהם חתום הניניו הארגנטינאי, אחרי שחתך הגנות בקלילות בלתי מוסברת והותיר אחריו מגנים אומללים, שרק הסתכלו על הגב שלו וכבר פנטזו על האפשרות לזכות בחולצתו בסוף המשחק. כמה פעמים עמדנו השנה נפעמים בסלון, תופסים את הראש בתדהמה אחרי עוד מבצע של הילד, בין אם הוא זה עתה שיחרר בעיטה מדויקת מקצה הרחבה, חלף על פני השוער וגלגל בקלילות לרשת, או פשוט נהנה משיתוף פעולה פורה עם חבריו לברצלונה, ורץ לקבל חיבוק אוהב בעודו חושף חיוך תמים. זו ללא ספק הייתה השנה של מסי, שהפך לכדורגלן הפופולרי בעולם, אבל לצערו, הוא לא הצליח לסחוף את ארגנטינה לזכייה במונדיאל, וגם ראה את ברצלונה מודחת בחצי גמר הצ'מפיונס.

קובי בריאנט, מנגד, הוא כמעט האנטיתזה למסי. הוא רחוק מלהיות אהוב, הוא מעורר לא מעט אנטגוניזם, הוא זוכה לשריקות בוז כמעט בכל מגרש אליו הוא מגיע בארה"ב, אבל בניגוד למסי – הוא מתעקש לרדת מנצח. אומנם הוא נעזר במאמן עטור הישגים, יש לו את פאו גאסול ודרק פישר, אבל ברור לכולם שהלייקרס זכו השנה באליפות אך ורק בזכותו, ושעם חמש טבעות על היד הוא ללא ספק נכנס לרשימת הגדולים בכל הזמנים. ולמרות זאת, ההישג הכי גדול של בריאנט העונה היא הצורה ההרואית שבה הוא התעלה ברגעי האמת, הרצון שלו לקחת את הכדור בדקות ההכרעה, אומץ הלב שלו ודבקותו במטרה, ובעיקר העובדה שהשנה אפילו שונאיו הגדולים ביותר של קובי נאלצו להרים ידיים ולהיכנע. גם אם אי אפשר באמת לאהוב אותו, אי אפשר שלא להעריץ אותו. ענק.

העולה לחצי הגמר: קובי בריאנט.

מה לעזאזל עושה פה סקיאבונה? איך האיטלקייה המוגבלת הזאת הצליחה להשתחל לרשימה כל כך מכובדת? ואם מכניסים טניסאיות, אז איך קים קלייסטרס (אלילה) וקרוליין ווז'ניאקי (נסיכה) נותרו בחוץ? ובכן, סקיאבונה היא דוגמה לספורטאית מסוג אחר, כזאת שלא נהנית מכישרון מולד כמו של מסי או מיכולות אתלטיות כמו של קובי, אבל מוציאה מעצמה את המקסימום ומוכיחה שיש חיים גם בגיל 30. איזו שנה נפלאה הייתה זו לטניס האיטלקי בכלל ולסקיאבונה בפרט, כשהיא לא רק זוכה בגביע הפדרציה, אלא הפעם היא גם זוכה ברולאן גארוס היוקרתי, נשכבת על החימר האדום וזוכה לאהבה מכל איטליה. אין לה את ההילה של שראפובה או את היתרונות של הוויליאמסיות, אבל היא עדיין שם, חובטת בכל הכוח, לא מוותרת על אף כדור, וממחישה את מהות הספורט: אהבה, תשוקה, וניצחון כנגד כל הסיכויים.

מנגד ניצב לו סבסטיאן ווטל, ועל אף שאיננו אנשים של ספורט מוטורי – אנחנו בהחלט מודעים ליכולות המדהימות שנדרשות מהנהגים, את המאמץ הפיזי ואת ההתעלות הנפשית שנדרשים מהם בכל פנייה או סיבוב. ווטל, רק בן 23, ניפץ שיאים בזה אחר זה. הוא היה הנהג הכי צעיר שהשתתף במקצה אימון בפורמולה 1, הכי צעיר שצבר ניקוד, הכי צעיר שזינק מהפול פוזישן, והכי צעיר שניצח במירוץ. עכשיו, כשהוא גם אלוף העולם הצעיר ביותר בתולדות הסבב, הוא גם זכה לכינוי המחייב "היורש של שומאכר". יותר מזה, הוא ממשיך מסורת של ספורטאים גרמנים שפשוט לא כיף לשנוא. אין ספק שעל ווטל עברה שנה מדהימה, אך אם עלינו להכריע, הכבוד הגדול ניתן דווקא לסקיאבונה, שיותר מהכל מצליחה לעורר השראה.

העולה לחצי הגמר: פרנצ'סקה סקיאבונה.

יסלחו לנו כל המופלאים שלא נכנסו לרשימה, אך בוודאי שלא נשכחו: אנדרס אינייסטה, אריאן רובן, בסטיאן שווינשטייגר, דרו בריס, קרוליין ווז'ניאקי, ריאן לוכטה, בלאנקה ולאסיץ', קווין דוראנט, ועוד רבים וטובים אחרים.

חצאי הגמר והגמר יתקיימו מחר.