הבוגר

מייקל ויק הוכיח במדולנדס שהוא שחקן טוב יותר לא רק בזכות הביצועים, אלא גם בגלל היכולת המנטאלית. גרייזס מתפעל

אריאל גרייזס

כן, כן, אני יודע, זה עולה באיחור. הייתי יכול לתרץ את זה בעומס בעבודה או ילד חולה אבל לצורך העניין בוא נגיד פשוט שאני עדיין מתאושש מהתצוגה שראינו מהאיגלס ביום ראשון. האמת, הרבה שנים אני רואה פוטבול וראיתי מהפכים גדולים, אבל כזה מהפך, עם כל כך מעט זמן על השעון – אני באמת לא זוכר. קשה לי להגיד מה הרשים אותי יותר – היכולת של מייקל ויק לנער מעליו את המשחק הגרוע עד אותו שלב ופתאום להפוך לסופרמן, ההחזרה המטורפת של דשון ג'קסון או יכולת הקריסה המרשימה במיוחד שגילו הג'איינטס.

עוד בוואלה! NEWS

מהייטק ועד למשרדי ממשלה: התואר שיפתח לכם דלת לעולם מרתק ומרגש

בשיתוף המכללה האקדמית כנרת
לכתבה המלאה
הצגה שגם עכשיו, יומיים אחרי, קשה לעכל. ויק (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

אם נדבר על ויק לשניה, קשה שלא להתרשם מהמהפך שהבחור עבר השנה. לא רק העובדה שקבלת ההחלטות שלו השתפרה משמעותית ממה שאנחנו זוכרים לפני תקופת הכלא שלו, אלא בעיקר המיינדסט שלו – אתה אשכרה רואה אותו יושב בפוקט ומחפש רסיברים פנויים, שזה משהו שאף פעם לא קרה בימים שלו באטלנטה. מדובר במהפך מרשים ביותר וצריך לתת קרדיט לאנדי ריד – מאמן עם הרבה בעיות אבל גם כזה שאיכשהו מצליח להוציא מים מהסלע ולהוליך את הקבוצה שלו לפלייאוף שנה אחר שנה.

מעניין גם לציין שמדובר במהפך שמזכיר את זה שעבר על דונובן מקנאב בזמנו (עוד קצת על הבחור בהמשך) ושהפך אותו לאחד הק"בים הטובים בליגה. האם אני סגור על ויק? לא, לגמרי לא. אני אישית מאמין שאנשים לא באמת משתנים ושאם תשים אותם במצבי לחץ קיצוניים הם יחזרו לבסיס שלהם. מצד שני, ביום ראשון ויק עבר מצב לחץ קיצוני – ויצא ממנו כשידו על העליונה, אז אולי כן אפשר לשנות בני אדם.

מילא העמידות בפוקט, אבל איזו עמידה בלחצים. ויק (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

לגבי הג'איינטס, כמו שאמרתי – מדובר בקריסה שבאמת לא זכורה כדוגמתה. זה לא רק חוסר היכולת המקצועית אלא בעיקר ההתפרקות המנטלית שבגללה נראה שהכחולים פשוט עומדים על המגרש ומחכים שהקבוצה השניה תצליח בכל מה שהיא עושה. כשהפאנט המרחיק בשניות האחרונות נבעט לידיים של דשון ג'קסון זה היה כאילו הג'איינטס ממש מצפים שהוא יחזיר את הכדור לט"ד. מהלומה מהסוג שהג'איינטס חטפו היא לא משהו שקל להתאושש ממנו. למעשה, יש הרבה פרשנים שחושבים שאין סיכוי שהעונה שלהם לא נגמרה אחרי מכה כזאת. וזה נכון בעיקרון – קבוצות שחוטפות כאלו מכות מתקשות פעמים רבות להתרומם מהקרשים, אבל אני דווקא חושב שאסור להספיד אותם כל כך מהר – יש קבוצות שמסוגלות ללמוד מכזה ניסיון, שאסור להן להרפות גם ביתרון גדול ויש קבוצות שיקבלו שיתוק מחדש כל פעם שיובילו בפער כזה – איזה ג'איינטס נראה, אני עוד לא בטוח. להזכירכם, אותם ג'איינטס, עם אותו מאמן ואותו ק"ב הגיעה ב-2007 אחרי תצוגות לא פחות מחפירות מאשר זאת שלפני שלושה ימים – ורצה לסופרבול. ופה יהיה המבחן האמיתי של טום קופלין.

- ובלי קשר, מה שקופלין עשה לפאנטר שלו אחרי המשחק הוא חסר מחילה. אפשר לחשוב הפאנטר הוא זה שהפסיד את המשחק.

-עוד מילה אחרונה על מייקל ויק – אחרי הביצוע האחרון שלו אנחנו שומעים עוד קולות שקוראים לתת לו את ה-MVP. נעזוב בצד את שאלת הראוי או לא (אם הוא לא היה משחק שלושה וחצי משחקים פחות מטום בריידי היה אפשר לדבר על זה – כרגע הוא בלא ספק עונה על התואר MEP – most exciting player), זה די מדהים לראות את יכולת ההדחקה והשכחה של כולם כולל כולם. עד לפני שנתיים ויק היה מצורע שאף אחד לא רצה להתקרב אליו – היום החולצה שלו היא הכי נמכרת בליגה (כן, אפילו יותר מטיבו, מי היה מאמין). בעיקרון, ויק עשה דברים שאני אף פעם לא אסלח לו עליהם, אבל צריך גם לומר שאם בזכות ההצלחה שלו לאחר השחרור מהכלא תעלה המודעות להתעללות בבעלי חיים – אז דיינו.

אפשר לחשוב שהפאנטר הפסיד לך את המשחק. קאפלין (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

- לכל אחד יש את האובססיות הקטנות שמשגעות את בן הזוג שלו. אחת מני רבות שלי היא הנטיה לשחק עם מכסה הבטריות של השלט כל פעם שאני רואה טלוויזיה. אחרי כמה זמן למדתי להשתלט על האובססיה הזאת ולמתן את עצמי רק לאותם רגעים שאני רואה לבד טלוויזיה, רק מה – זה מסוג הדברים שאי אפשר להסתיר אותם. כי בכל פעם שאתה משחק עם חתיכת הפלסטיק הזאת אתה גם מחליש אותה ובסופו של דבר היא תישבר ותיפול.

אני יודע, זאת הולכת להיות אנלוגיה טיפה מוזרה, אבל גם זעזועי מוח הם בדיוק אותו דבר. מרגע שאתה חוטף את זעזוע המוח הראשון שלך, הסיכוי שתקבל זעזוע נוסף הולך ועולה עם כל זעזוע חדש. המוח, שכבר התנסה פעם אחת בתופעה, יכבה את עצמו הרבה יותר מהר בפעם הבאה כדי להמנע מנזק נוסף. אני מספר לכם את זה כי כשרואים את אוסטין קולי עולה לשחק אחרי שכבר ספג שני זעזועי מוח השנה – ואז מקבל את השלישי, אתה תוהה האם הליגה באמת מתכוונת ברצינות לכל מה שהיא מדברת על הגנה על שחקנים. אם הם היו כאלה רציניים, אולי הם צריכים להתחיל לשקול האם לאפשר לשחקן שספק שני זעזועים ברצף, לחזור למגרש באותה עונה – אם בכלל. וכן, זה עשוי לפגוע בצורה רצינית בקבוצות כמו גרין ביי, בהן אהרון רוג'רס נכנס לקריטריון הזה, אבל אם מגינים על השחקנים אז עד הסוף, לא?

- באותו הקשר, מעניין להזכיר פה סקר של ESPN שבדק את היחס לזעזועי מוח בקרב שחקנים, מאמנים והורים לשחקני פוטבול תיכונים. מכולם, הכי פחות מודאגים מכל הנושא היו דווקא השחקנים והכי מטריד היה ש-50% מקרב השחקנים חשבו שעדיף לתת לשחקן שספג זעזוע מוח לחזור לשחק באותו משחק מאשר להפסיד את המשחק – גם אם זה עשוי לגרום נזק מוחי בלתי הפיך (בקרב המאמנים וההורים האחוז היה נמוך בהרבה). מה שמוכיח לנו, שאם זה היה תלוי בהם, השחקנים היו עולים לשחק בערך בכל מצב – ובדיוק בגלל זה צריך לשים גורם אחראי שימנע מהם לעשות מה שהם רוצים.

זעזוע מוח בא, זעזוע מוח הולך - והוא ממשיך לשחק. קולי (צילום: AP)

- אם נחזור לקולטס, אני מוכרח לומר שכאוהד פאטס, מכל חמש הקבוצות האחרות שישחקו בפלייאוף הקבוצה שהכי מטרידה אותי כרגע היא דווקא אינדינאפוליס. כן, אינדי, זאת שהפסידה שלוש רצוף רק לפני שני משחקים ושתסיים את העונה עם מקסימום 10 ניצחונות, הכי פחות שפייטון מאנינג השיג מאז אלוהים יודע מתי. למה? קודם כל, כי נראה שהם נכנסים לכושר בזמן הכי חשוב של העונה, ולא פחות חשוב – שפייטון חוזר לכושר (אף אינטרספשן בשני המשחקים האחרונים). דבר שני, הפעם היחידה שבה הקולטס לקחו אליפות היתה כשהם הבטיחו את המקום בפלייאוף רק במחזור האחרון וגם לא זכו בשום ביי, בדיוק כמו שיקרה השנה, אם וכאשר הם יעלו. וכמו אז, גם עכשיו אף אחד לא נותן להם יותר מדי סיכוי.

- מדהים כמה מעט גלים הסיפור על הספסול של דונובן מקנאב עושה. מדובר באחד מגדולי הק"בים הפעילים בליגה שאשכרה סופסל לטובת רקס גרוסמן (ולצורך הענין, זה ממש לא משנה מה היתה התוצאה של אותה החלפה). סתם לצורך ההשוואה, לברט פארב היו עונות לא פחות גרועות בשנים האחרונות, ואף אחד בכלל לא חשב לספסל אותו. יש כאלו שהיו מאשימים את נושא הגזע – ואני משוכנע שיש לזה אפקט מסוים, אבל במקרה של דונובן מקנאב (וזאת לא פעם ראשונה שאני נדרש לזה) יש הרגשה שבהתנהלות שלו הוא כאילו מביא את על עצמו. הוא אף פעם לא נתן תחושה שהוא אכן ק"ב גדול, אלא יותר מישהו שתמיד נדפק – ואם אתה מרגיש נדפק, בדרך כלל זה גם מה שיקרה (אתם יכולים לשאול את דוד לוי, אם אתם רוצים).

- לסיום, יש רגעים בפוטבול שאתה חושב לעצמך – נו, עם קצת מזל, גם אני יכולתי אולי לשחק שם. כשאתה רואה את דני וודהד, נניח, או את האופנסיב ליינמן של הפטס מחזיר בעיטת פתיחה. ואז אתה רואה את התפיסה הזאת של לאנס מור ומבין שאתה והם – לא בדיוק מאותו זן (ראו לינק)

וירטואוזיות במיטבה. מור (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully