שלום עכשיו: סיכום המחזור בליגת העל

בימים הקרובים וואלה! ספורט תחל בהקרנתה של "החלום הישראלי", סדרה עליה עמלה בחודשים האחרונים ובה ניסיון לספק תמונה חדשה ואחרת לחייהם הלא קלים של השגרירים הישראלים בכדורגל האירופי. הסדרה תספק לכם המון דברים קטנים וגדולים שלא ידעתם או שלא חשבתם שאתם יודעים, ובמקביל תנסה לנפק תשובות מעודכנות יותר לשאלות המקרו בנושא, כמו: האם ריבוי כמות הנציגים מלמדת על התקדמות מימי אוחנה ורוזנטל? איפה באמת מתקדמים בחו"ל ואיפה לא? מהם ההבדלים האמיתיים, הקשיים העיקריים, הלקחים החשובים, ומה בסופו של דבר חוצץ בין הצלחה לאכזבה. בין יואב זיו לאליניב ברדה. בין החלום שלנו על עשרה בניונים באירופה למציאות שיותר דומה לשמעון אבו חצירה.

דבר אחד ברור ושלפעמים נשכח עולה מתוך המסע האירופי של אנשינו. הקו שמפריד בין שגריר מצליח לשגריר כושל מתחיל באופן שבו הוא מתייחס לחוזה האירופי שלו. מי שרואה בזה מסלול התפתחות לגיטימי לרמת הכישרון שלו, כמו יוסי בניון או אליניב ברדה, מי שלא רואה בזה תחילה מסלול התפתחות לגיטימי מבחינה כלכלית, מי שלא רק רוצה לסמן וי במחברת, לא נכנע כל כך מהר לקשיים ומגשים את עצמו בכיתה אליה הוא מרגיש באמת שייך ובה הוא סבור שהוא יכול להצטיין.

זו כמובן תשובה חלקית וחמקמקה, כפי שתבינו בששת הפרקים של הסדרה "החלום הישראלי", אבל היא נוגעת לא מעט למלך שערי הליגה שלנו, דודו ביטון (ואולי גם לאחרים בקרוב). קשה שלא לקבל את התחושה שהטאלנט שרק התגלגל בטעות להפועל פתח תקווה לא נוהה אחר ההצעה שקיבל משרלרואה הבלגית רק בגלל כסף. ביטון רק החל למצות את עצמו בליגה הישראלית, הוא מועמד נהדר לשלוט בליגה הזו בעזרת החולצה של מכבי חיפה או בית"ר ירושלים בשנים הבאות, ותחת זאת הוא בוחר לסטות מהמסלול המתבקש לעבר בצע כסף ואתגר שהוא עדיין לא מתאים לו.

קשה שלא להיזכר בטעות דומה אליה גררו אותם ראשי טוברוק את שלומי ארבייטמן. כשארבייטמן נתלש בטרם עת מבית"ר ירושלים העוול הזה הוליד קול צעקה לא קטן שהצדיק את עצמו, כאשר ראינו כמה זמן לקח לחלוץ להתאושש עד עונת הפריצה אשתקד במכבי חיפה. המקרה של דודו ביטון הרבה יותר אפור אבל לא פחות מסוכן: למזלו, הוא עדיין יכול לעצור את הרכבת לפני שהיא מגיעה לתחנה ולומר לאחראים עליו: תנו לי לגדול בשקט. בקצב הנכון, בקצב שמתאים לי ולא לכם.

לולא ההשוואה המתבקשת בין היכולת של הפועל תל אביב בעונה שעברה לזו העונה, המועמדות של אלי גוטמן לתואר מאמן הסיבוב היתה הרבה יותר חזקה. המועדון שלו מתנהל כמו סכנין, אבל הקבוצה שלו עדיין משחקת כמו הפועל תל אביב. במוצ"ש יכולנו גם לראות דוגמה קטנה למה. למרות שחלק מהנהלת הקבוצה בחר בבוקר המשחק מול הפועל רמת גן לא להתייחס לעזיבת דגלאס דה סילבה כעובדה מוגמרת ושידר סוג של כעס, גוטמן ידע להפריד בין הדברים ולא שכח להחזיר לבלם שכל כך נתן לו עם חילוף שבו כל האצטדיון יכול היה להצדיע. זו רק דוגמה קטנה לצורה שבה גוטמן מפריד כבר תקופה ארוכה בין אחד הריבים הכי ילדותיים בתולדות בכדורגל הילדותי שלנו לבין היכולת ולא פחות חשוב – התוצאות.

כרטיס הביקור של גוטמן תמיד נפתח במילה טקטיקה. שם נרדף למקצועיות, ליסודיות, לסדר, למשמעת, התואר פסיכולוג מופיע רק אחר כך. העונה, יותר מתמיד, גוטמן מוכיח איזו יכולת פסיכולוגית יש לו כמאמן – אולי התכונה הכי חשובה למאמנים בעידן הנוכחי. אם הפועל תל אביב מורידה הילוך במשחקים מסוימים, זה עדיין רק בגלל עייפות פיזית או מנטלית. לגנון של טביב והראל אין כמעט השפעה על היכולת של הקבוצה. גם בעונה שעברה, הפועל תל אביב של גוטמן היתה קבוצה שידעה להתחזק מתוך הבעיות. קבוצה שגם ידעה לשאוב את הכוח שלה מתוך האתגר להוכיח אחרת. אלו רעיונות וכוחות שלמאמן, לא משנה איפה, יש השפעה לא קטנה על הטמעתם.

החלק הקשה יותר במבחן הבלתי נגמר הזה של גוטמן יגיע אחרי הפגרה, אז הוא יצטרך להמציא תמריץ חדש לשחקניו בבוקר שאחרי ליגת האלופות. כשמדברים על ההשפעה של השתתפות בליגת האלופות על הנעשה בליגה צריך בעיקר להתייחס לחודשים שאחרי. בשני מקרים דומים, מכבי חיפה איבדה אוויר רק אחרי שחזרה לשגרה המקומית ולא כאשר נטל שני המשחקים היה קיים בפועל. המוטיבציה של השחקנים בשלבים האלה היא הרבה יותר דומיננטית מלוח המשחקים הנוח שמתגלה בתום הטורניר האירופי. חבורת הליצנים שמנהלת את המועדון לא מתכוונת להקל בנושא, אבל בשנה וחצי האחרונות הקבוצה של גוטמן הוכיחה שאף תרחיש הגיוני שהצביע על נפילתה עוד לא התממש.

רק עכשיו מכובד יותר להתפנות, אין מילה אחרת, להתחדשות הקרבות בין בעלי הקבוצה. אם עד עכשיו הם דחו את הפתרון לסוף העונה או לאיזה תאריך יעד אחר, מה שקורה בימים האחרונים מחייב את שני הצדדים, טביב והראל, להיפרד עכשיו. אין דרך חזרה ואין טעם לחפש איזו הודנה שקרית. המלחמה הזו עברה מזמן משלב של קרבות אסטרטגיים להטלת רפש מכוער שכל מטרתו היא להעליב ולהכפיש. להפועל תל אביב יש מספיק פטרונים שצריכים מחר בבוקר להתקשר לשניים ולומר להם שאין טעם יותר לדחות את הפרידה. לא בקיץ, לא בעוד חודש – עכשיו.

שאחרי שהימרה בטעות על שלומי דורה בקיץ, הדרך של הפועל רמת גן לתקן את השטות היא החלפתו בצביקה צמח. מי מקבל שם את ההחלטות? החתול שמיל?

מכל השחקנים שעברו את שיאם ובכל זאת מצאו את דרכם לרשימת הרכש של דרור קשטן בבני יהודה, דווקא זה של פיני בלילי היה פחות מסוכן. בלילי תמיד נראה כמו שחקן רעב שהרגע ירד לשחק כדורגל מתחת לבית, אבל חוץ מזה גם נותר בו משהו שרוצה להוכיח לציבור אוהדי הכדורגל: שהוא קודם כדורגלן מצוין, ופחות גימיק חביב. בטורקיה הוא נאבק המון שנים על הלגיטימציה ולא אחת ניסה לשכנע בראיונות שהוא הרבה יותר משחקן מהיר באופן מיוחד, עם לב גדול והרבה הקרבה. שהארסנל שלו כשחקן מצדיק באמת את ההתייחסות אליו ככוכב. למרות שהדיווחים מטורקיה סיפקו לו אליבי, מעטים באמת קנו את ההתלהבות.

לבלילי יש עוד חצי עונה כדי להוכיח שכל מה שראינו ממנו עד כה בבני יהודה זה שכר התאקלמות. לטרגדיה האישית שחווה יש ודאי השפעה לא קטנה בעניין, למרות שקשה להתעלם מכך שחוסר הליטוש שתמיד הפריע לאנרגיה שלו להתייעל עדיין נותר שם. העזיבה של אלירן עטר הותירה לבלילי חלל טוב להיכנס אליו: לא רק שגם הוא חייב להשלים את מכסת השערים הקבועה שעברה למכבי תל אביב, בלב של אוהדי בני יהודה יש מקום לגיבור חדש. בתחילת העונה בלילי נראה תפור לכך, היום כבר הרבה יותר קשה להיות בטוח שיום אחד זה אכן יקרה.

קשה שלא להתפעל מהעובדה שמכבי תל אביב עדיין לא נשברת. באמת, בלי ציניות. חצי עונה הקבוצה לא מוציאה 50 אחוז ממה שהיא שווה על הנייר, ועדיין השחקנים חסרי הביטחון לא מאבדים את האמונה שיום אחד זה יקרה. זה מעיד על דיוק בחומר האנושי שנכנס הקיץ בשערי המועדון ושלא רק מדובר בפרימדונות שחושבות רק על התלוש הבא. למרות כל הביקורות המוצדקות על מכבי תל אביב, אסור להתעלם מכך שהפגיעה ברצון של השחקנים היא עדיין מזערית. רצון הוא הבסיס לכל דבר בכדורגל, גם לדברים לא הגיוניים, ולכן יש רק משפט אחד שעדיין אי אפשר לכתוב על מכבי תל אביב – שהיא לא מועמדת לאליפות.

למכבי, על הנייר, אין סיבה להיבהל – יש הרי קיזוז ולפיו היא כרגע היא מרחק משחק אחד מהמקום שיעניק לה את הצלחת. מכבי, כביכול, יכולה לנצח את הקטנות עד סוף העונה, ולהיות בעמדה של מועמדת גם בלי לנצח את הפועל תל אביב ומכבי חיפה. אבל זו רק אשליה של סיבוב ראשון. קודם כל, אסור למכבי תל אביב להגיע לפלייאוף מהמקום השלישי, שזו מטרה הגיונית ומקובלת לקבוצה כזו. אבל לא רק: בסופו של דבר, המאבק השבועי של מכבי תל אביב לעמוד בקצב של מכבי חיפה והפועל תל אביב הוא מאוד לא פשוט. ראינו מול הפועל באר שבע עם איזו חשיבות מכבי עלתה לדשא, בעקבות הידיעה שיריבותיה דורסות ובורחות. בעקבות סידור החלקים בטבלה, המאבק הפסיכולוגי המתיש הזה מצפה למכבי תל אביב עד סוף העונה.

לכן, למכבי תל אביב לא יכולה יותר להיות ברירה אחרת, אלא רק לעצור בעצמה את שתי הקבוצות שכבר קשה לה לרדוף אחריהן. נכון, ניצחון בקרית אליעזר יספק הצהרת כוונות חשובה, אבל הוא גם ייתן למכבי מרגוע נדרש מאותו מאבק פסיכולוגי. מכבי תל אביב לא יכולה לסמוך יותר על אף קבוצה שתאט את הקצב של שתי המובילות, היא צריכה לשים להן רגליים בעצמה.