הטרייד של בוסטון על אדריאן גונזאלס היה צריך לקרות באיזושהי נקודת זמן בשנתיים האחרונות. הציפייה הייתה לאמצע העונה שעברה. מתישהו ביוני, סברו אושיות הבייסבול, סן דייגו תהיה מרוחקת שמונה-עשרה משחקים מהדודג'רס או מהג'איינטס, מה שיאפשר לה לשלוח את כוכב הבסיס הראשון שלה לרד סוקס, שבוודאי ייאבקו על ההעפלה לפלייאוף. בפועל, התמונה הייתה הפוכה - הפאדרס הובילו את ה-NL מערב בבטחה, הרד סוקס פיגרו באופן מתמיד ועקבי אחרי ניו יורק יאנקיז וטמפה ביי. הקבוצות חיכו לחורף והחליטו להשלים את הטרייד עכשיו. עם עונה אחרונה בחוזה, לסן דייגו היה ברור שזה הזמן המתאים ואולי האחרון לקבל משהו טוב על גונזאלס. בוסטון הייתה הכתובת.
באופן מפתיע, זו לא הייתה ההחתמה הגדולה היחידה של הגרביים.
לאורך השנים שבהן הוא מנהל את הרד סוקס, ת'יאו אפשטיין בחן אסטרטגיות שונות. בתחילת הקדנציה, ב-2003, הוא החליט לעלות עם ועידת קלוזרים, אסטרטגיה שהתפוצצה לו בפרצוף ושונתה לאחר הטריידים על ביונג היונג קים וסקוט וויליאמסון. אחר כך הוא הלך על שיטת ה"סיכון נמוך, רווח גבוה", כשהביא מגישים גמורים בכלום כסף וקיווה שיעניקו לו תמורה נאה. כשהבין שזה לא עובד, החתים לחמש שנים את ג'ון לאקי. רבים האמינו שההחתמה של גונזאלס תהיה הפעולה הגדולה היחידה של הגרביים, עד שאפשטיין שלף עוד שפן מהכובע והביא את קרל קרופורד.
קרופורד הוא שחקן קלאסי לרד סוקס. בן 29, בריא, יציב ועדיין מהיר, עובד קשה ומאוד קל להתחבב על הקהל בפנוויי פארק, שמכיר אותו היטב מטמפה ביי. הוא ישלים רביעיית חובטים קדמית, שצפויה לכלול מלבדו את דסטין פדרויה, גונזאלס וקווין יוקיליס. אם טרי פרנקונה יחליט להמר על מהירות, ייתכן שג'ייקובי אלסבורי יפתח כליד אוף. כל זה, לפני שהזכרנו את דייויד אורטיז וג'יי די דרו. עם הרוטציה והבולפן של הרד סוקס, בוסטון נראית כרגע כמו מועמדת טבעית לזכייה בוורלד סירייס.
אבל הניצחון הגדול של הגרביים לא הושג על המגרש, אלא הרבה לפני שהכדור הראשון בעונת 2011 יוגש. בוסטון זוכרת היטב את מה שעשתה לה ניו יורק יאנקיז פעמיים, אחרי שאלכס רודריגז ומארק טשיירה היו אצלה ביד. אפשטיין לא התכוון הפעם להפסיד. הוא ידע שאם לא ירדוף אחרי קרופורד, האאוטפילדר ישחק בפסים. לוס אנג'לס איינג'לס הייתה בתמונה, אבל האיינג'לס תמיד בתמונה ואף פעם לא מספיק רציניים. לארטי מורנו יש תקרה של 110 מיליון דולר, אותה הוא מציע לכל מאן דהוא, בין אם זה רנדי ג'ונסון, רודריגז או קרופורד. אז מה אם השחקנים הללו שווים יותר? לכן, תיאו ידע שזה הוא או היאנקיז ולחץ ראשון על הזמזם. קרופורד הסכים, 0:1 לרד סוקס.
אפשטיין ידע שהיאנקיז יכולים להרשות לעצמם לוותר על קרופורד אם ישיגו את קליף לי. לכן הוא נכנס, כביכול, למירוץ אחרי המגיש, אף על פי שידע שאין סיכוי שלי יסכים להצעה הנמוכה יחסית של בוסטון. היאנקיז נלחצו והוסיפו אופציה לשנה שביעית לחוזה של לי. רק שנדמה שבמקרה הזה, אפקט הלחץ הפסיכולוגי של אפשטיין היה זעום בלבד. כי מי שבאמת טרפה את הקלפים במקרהה הזה היא פילדלפיה.
אף אחד לא חשב שהפיליז, שרק לפני פחות משנה שלחו את לי לסיאטל, יחזירו אותו, ועוד לחמש שנים על חוזה של 24 מיליון דולר לעונה. לי עבר לא מעט בשנים האחרונות, חוזה גדול הוא עדיין לא קיבל מאף קבוצה. הרבה סימני שאלה נותרו פתוחים לאחר העסקה הזו: מדוע בחר לי דווקא בפילדלפיה כשאשתו רצתה להישאר בדרום? למה הסכים לחוזה בן חמש שנים "בלבד" לעומת השש ואולי שבע שהציעו היאנקיז? מה גרם לפיליז לפתוח את הארנק בניגוד למדיניות, ועוד על שחקן שממו נפטרו רק בחורף שלפני כן? כנראה שלפחות חלק מסימני השאלה יישארו איתנו בשנים הקרובות.
צריך לזכור - הפיליז כבר האריכו אשתקד את החוזה של ריאן הווארד והביאו באמצע העונה את רוי אוסוולט. הרוטציה החלומית שלהם כוללת את רוי האלאדיי וקול המלס, בנוסף לאוסוולט ועכשיו לי. היא אמורה לעזור להם לנתץ לרסיסים את ה-NL מזרח, אבל את זה הם היו עושים, כנראה, גם בלי לי. אלא שבמהלך הזה הם ניתצו לא רק את המטס והברייבס, אלא גם את היאנקיז.
כשהיאנקיז החתימו את סי.סי. סבאת'יה, הם פשוט הגישו הצעה שאי אפשר לסרב לה. מילווקי רצתה לתת 100 מיליון דולר, אולי קצת מעבר, אפילו לא קרוב ל-140 מיליון שניתנו לו בברונקס. זה, פחות או יותר, היה גם הסכום שהוצע ללי. אלא שהפעם, במפתיע, הייתה לניו יורק תחרות. זו יותר מכל האינדיקציה לכך שהשוק השנה השתגע. טקסס והפיליז החזיקו את הפסים עמוק במירוץ, מה שגרם ל-GM בריאן קשמן להזיע. ארבע קבוצות, אם כוללים גם את וושינגטון, שיחקו בחורף הזה במגרש שלה - מגרש המזומנים - וזה משהו שלא רגילים לו בברונקס.
וכך יוצא שההחתמה המשמעותית היחידה של ניו יורק בחורף הנוכחי היא סמלית - הארכת החוזה של דרק ג'יטר. מקצועית, הפסים מוצאים את עצמם תלויים בתשובה של אנדי פטיט האם ימשיך להגיש ב-2011. הוא נוטה לעשות זאת, אבל אם לא, הרוטציה שלהם מורכבת מסבאת'יה האמין, פיל יוז ואיי ג'יי בארנט הלא נודע. כשהישועה שלך מגיעה ממגיש אמין ויציב אבל בשום פנים ואופן לא אס, אתה מבין שאתה בצרות.
אחרי שלי סירב, אגב, הוחתם ראסל מרטין, תופס הגנתי מצוין עם כוח, אבל גם לוקה בחוסר יציבות התקפי. לא בדיוק פרס ניחומים.
שתי שחקניות נוספות היו וושינגטון ודטרויט. הטייגרס החתימו את ויקטור מרטינז ואותתו שהם שוב במשחק אחרי שנתיים של הפסקה, הנשיונלס עשו צעד מעניין עם ג'ייסון וורת'.
לוושינגטון יש כסף. לפני שנתיים היא רצה חזק כדי להחתים את מארק טשיירה, שבסופו של דבר בחר ביאנקיז. הפעם החליטו הנשיונאלס לא לוותר ונתנו לוורת' חוזה שלא היה מקבל, כפי הנראה, באף מקום אחר - 126 מיליון דולר לשבע שנים. מופרך? לא היא קבעה את השוק. אם הירוקי קורודה, מגיש סתמי לחלוטין, מקבל 12 מיליון דולר לעונה אחת בדודג'רס, השקעה כזו על שחקן פרנצ'ייז הגיונית.
השאלה היא אם וורת' צריך להיות פני המועדון. שחקן שהתפתח להיות אאוטפילדר מצוין, וורת' חבט ב-29.6 אחוזים ל-27 הומרים, אבל גם סולק ב-146 סטרייקאאוטים בפילדלפיה בעונה החולפת. בנוסף, יש לזכור שהאיצטדיון של הפיליז ידידותי בהרבה לחובטים מזה של הנשיונאלס ושריאן צימרמן ונייג'ר מורגן הם עדיין לא ריאן הווארד וצ'ייז אטלי. ההרכב של וושינגטון פחות טוב מזה של הפיליז גם עם המעבר של וורת'.
אז מה כן הגיוני בעסקה? האיתות ששולחים הנשיונאלס לליגה. הם איבדו את אדם דאן (עסקה טובה מאוד של הווייט סוקס), אבל דאגו למלא את החור בסלאגר פוטנציאלי. סביר להניח שהם יעוטו על עוד שמות גדולים בפגרות הקרובות, יחד עם בנייה ממושכת דרך הבחירות הגבוהות בדראפט. איך זה יעבוד? נחיה ונראה.
אל תפספס
