פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        איך אפשר לשנוא את ברצלונה?

        גם אם הסגידה העיוורת לבארסה היהירה עברה כל גבול, בראייה היסטורית אין ברירה אלא להלל אותה. פז חסדאי סובל בשקט

        אפילו חלק מאוהדי ברצלונה כבר לא אוהבים את מה שהקבוצה שלהם הפכה להיות. כמובן שהם עדיין נהנים לקחת אליפויות ותארים (על אף שלחלקם צד אפל שעדיין מקדש את היותם אנדרדוגים וקורבנות הממסד), כמובן שהם עדיין מתמוגגים מכל ניצחון משפיל שהם משיגים בקלאסיקו מול ריאל, אבל רבים מתושבי קטלוניה מגלים סלידה מההערצה העיוורת שיש בעולם כלפי הקבוצה, שפעם הייתה רק שלהם, ועכשיו הפכה לצעצוע בינלאומי ולחביבת הקהל הניטרלי.

        אפשר להבין אותם. מספיק לו היו מאזינים לשיחות סרק בבתי קפה תל אביביים ושומעים נשים קשקשניות מהללות את מסי, מספיק לו היו צופים בחלק במהדורות הספורט בטלוויזיה בישראל לפני ואחרי הקלאסיקו, וודאי היו חשים בחילה מהקונצנזוס שקיים סביב הקבוצה שלהם, בעיקר כשהוא מגיע מאנשים חסרי הבנה אמיתית בענף, שנסחפים כמו עלים ברוח אחר טרנדים עולמיים, ואינם מודעים למטענים ההיסטוריים של המועדון ולזהותו הייחודית.

        לאונל מסי חוגג עם שחקני ברצלונה ניצחון על ריאל מדריד (רויטרס)
        הבייבי של העולם, הפייבוריטים של כולם, וזה קצת מתחיל להגעיל. בארסה (צילום: רויטרס)

        אבל השבוע התברר שלא רק נשים תל אביביות (שזה רק שם קוד לחובבי טרנדים מגניבים) נסחפים אחר בארסה, גם מיטב אנשי המקצוע שבויים לחלוטין בקסמיה. המאמנים והקפטנים של נבחרות העולם ועיתונאי ספורט בכירים מ-100 מדינות בחרו את המועמדים שלהם לפרס כדורגלן השנה, ושלושת המועמדים מגיעים מברצלונה. אין זכר לשנה הנהדרת של באיירן מינכן והכדורגל הגרמני, אין אזכור לטרבל ההיסטורי של אינטר, אין כבוד להישגים היפים של הנבחרת ההולנדית ושל שחקניה – הכל בארסה, בארסה, בארסה.

        שחצנים, נמאסתם

        באופן אישי, מעולם לא הייתי חובב גדול של הקבוצה. בתור נער שגדל כמעריץ של אמיליו בוטרגניו והוגו סאנצ'ז, תמיד גיליתי חיבה ללבנים מדריד. אינני פנאט כשזה נוגע לקבוצות מחו"ל, וקשה היה שלא להעריץ את הקבוצה של סטויצ'קוב, רומאריו או רונאלד קומאן, כמו גם את זו של מסי וצ'אבי, אבל תמיד ייחסתי לברצלונה משהו יהיר, צבוע ושחצני. אפילו היום, כשהם מציגים את הכדורגל הנפלא שלהם, ניתן לחוש בשחצנות הזאת. זה לא הז'וגו בוניטו הברזילאי, שהוא באמת חלק מתרבות הריקוד בברזיל ומגיע ממחויבות לתנועה קלילה ואסתטית – ה"טיקי טאקה" של ברצלונה נתפס לעתים כמתנשא וחסר רחמים, שכל מטרתו היא להשפיל את היריבה ולהשתעשע על חשבונה.

        על פניו, נדמה שהסגידה לברצלונה עברה כל גבול. האהבה פורצת הגבולות כלפיה מבטלת כל הישג אחר, ושחקנים כמו סניידר, אוזיל, רובן, שווינשטייגר ומייקון נשכחו כלא היו. האידיאליזציה שעושים לה מעוררת אנטגוניזם, והזיכרון הקצר על הרקע להישגיה (אליפות אירופה בעזרת השופט, למשל) מצליח להרגיז כל אוהד עם מודעות. בסופו של דבר, כשמוסיפים לכל את היומרות הנשגבות שלה להיות "מאס קה און קלוב" - על אף שהיא עושה רכש מפוצץ בכל שנה, על אף שהיא שרויה בגירעונות כלכליים, על אף שהיא נכנעה השבוע וויתרה על עקרונותיה המסורתיים ותתהדר בספונסר קטארי על החולצה – הכל מביא לתוצאה הסופית והבלתי נמנעת: בארסה פשוט מתחילה לעלות על העצבים.

        שלושת הטנורים

        ברגעים כאלה, בהם האמוציות משתלטות על ההיגיון, אוהד כדורגל חייב להירגע ולנשום עמוק, ולהסתכל על התמונה הכוללת. בארסה, למרות הכל, היא עדיין הבשורה הכי חיובית שיש כיום לענף. הסגנון שלה נתפש כמתנשא, אבל הוא עדיין שוטף ומרהיב. היא שחצנית ויהירה, אבל יש לה את כל הסיבות לכך. קשה להאמין שבעתיד מישהו יזכור את אינטר 2010, על אף הזכייה באליפות אירופה. קשה להאמין שמישהו יזכור את הולנד של דרום אפריקה, שלא לדבר על ה"מורשת של ואן מרוויק". כולן הגנתיות, כולן טקטיות, כולן זהירות, כולן בנאליות, ובראייה היסטורית, אף אחת מהקבוצות האלה לא תותיר את חותמה על הכדורגל כפי שעושה זאת ברצלונה. עולם הכדורגל חייב להוקיר את ברצלונה ולסגוד לה, גם אם זה אומר שסניידר ייאלץ להישאר בחוץ.

        הביטו בצ'אבי, אינייסטה ומסי. לא רק ששלושתם טכניים, התקפיים, ספורטיביים, הוגנים וסימפתיים. לא רק ששלושתם מייצגים את ההפך מכל מה שהכדורגל המודרני חשש ממנו - את הסגנון הפיזי והקשוח, את הטקטיקה הזהירה, את הקשרים האחוריים חסרי הרחמים, את כל הגופות הגדולים שנאבקים זה בזה במרכז המגרש. מבחינתי הקסם הגדול שלהם טמון בעובדה אחת פשוטה: שלושתם גמדים. שלושתם צנומים. שלושתם ממחישים את העליונות של הכדורגל על כל שאר הענפים, כמשחק העממי האולטימטיבי, שכדי לקחת בו חלק לא חייבים להיות מוטציה גנטית (על אף שבמקרה הזה חשוב להודות שגם סניידר לא ניחן באיזושהי עליונות פיזית). אז נכון שהפולחן שנעשה לברצלונה עבר כל גבול, אבל לטובת עתיד הכדורגל, לטובת האדרת הסגנון ההתקפי, אין לנו ברירה אלא לבלוע את הרוק, לחרוק שיניים ולהשתלט על הרצון להקיא מהשחצנות הקטלאנית. אין ברירה אלא להצדיע להם. כן, גם אם זה אומר שסניידר נשאר בחוץ.