זה קרה בטורונטו. דנבר נאגטס השיגה את הניצחון שהציב את מאמנה, ג'ורג' קארל, על פלטפורמה מרשימה. זה היה ניצחון מספר 1,000 בקריירת האימון של קארל, הישג שאליו הגיעו עד עכשיו רק פיל ג'קסון, ג'רי סלואן, פט ריילי, לני ווילקינס, לארי בראון ודון נלסון. זהו זמן ראוי לבחון את הקריירה של קארל במראה האחורית.
אני מנסה לזכור רגע אחד ראוי מקריירת האימון של קארל. יש את הפלייאוף המטורף של מילווקי מ-2001, שאותה אימן אז קארל, וההפסד לפילדלפיה בגמר המזרח. כמובן שיש את סיאטל של שנות התשעים והעפלה לסדרת הגמר נגד שיקגו. את הסדרה הזו אפשר לזכור בעיקר כי אין מה לזכור ממנה. היו שם פרטים שהושמו בדרך למשהו שהיה ברור מראש. אין שם רגע אחד מונומנטלי.
ובכל זאת? אה, פלייאוף 1994. סיאטל המדורגת ראשונה, אחרי שיא מועדון של 63 ניצחונות, מול דנבר המדורגת שמינית. זכרון מעורפל של קארל בחצי ישיבה הנצחית שלו ליד שולחן המזכירות. מעולם לא ניצחה המדורגת שמינית את המדורגת הראשונה עד אז. מה אנחנו זוכרים מהסדרה הזו, מהמשחק החמישי בסיאטל? אנחנו זוכרים את דיקמבה מוטומבו בריבאונד אחרון של המשחק, צונח-מתפרקד לקרקע, מחזיק את הכדור באוויר וצורח.
הזיכרון הכי חזק שלי מג'ורג' קארל וקריירת האימון שלו, הוא של שחקן יריב צוהל בסיום אחת ההפתעות הגדולות ביותר בתולדות ה-NBA. אני לא בא לרמוז כאן שקארל הוא לוזר. אני בא להגיד שיש רגעים שמגדירים את הקריירה של שחקן ומאמן. והרגע ההזה מגדיר את קארל בצורה כמעט הכי מדויקת.
הקבוצות של קארל היו תמיד שלם שקטן יותר מסך חלקיו.
נכנס למועדון היוקרתי, אבל לא לחדר ה-VIP
אפשר להתווכח על המספרים של קארל. ב-19 מהעונות שבהן סיים את העונה הרגילה כמאמן ראשי הוא הגיע לפלייאוף 18 פעם. הקבוצות שהוא הגיע אליהן בקריירת האן.בי.איי השניה שלו כמאמן (אחרי הסיבוב בריאל מדריד) השתפרו כולן. הוא דרש שלמות, אבל גרם לקבוצות רבות אותן אימן לכרוע תחת הדרישה הזו.
ומאידך: ב-2002 מילווקי תחת קארל הידרדרה מהמקום הראשון במזרח ולא הגיעה בכלל לפלייאוף ובאותו קיץ סיימה נבחרת ארצות הברית בהדרכתו במקום השישי באליפות העולם שנערכה באינדיאנפוליס. כמות הכישרון שעברה תחת הידיים של קארל, הבחירות הגבוהות בדראפט, מעולם לא הסתכמו ברגעים של נצח באן.בי.איי. אלו היו יותר קבוצות של מאזנים מרשימים בעונה הרגילה.
כדי לחדד את קריירת האימון של קארל כדאי שוב להסתכל על חבריו המאמנים במועדון האלף. לווילקינס יש טבעת אליפות. בראון הוא אלוף מכללות ואן.בי.איי. ריילי וג'קסון הם אלופים מוכחים. קארל אולי נכנס למועדון שלהם, אבל הוא לא עובר את המאבטחים לחדר ה-VIP.
עוד בוואלה!
שימו אותו מתחת לסלואן ונלסון
ככה שההשוואה היותר קרובה ונכונה היא לסלואן ונלסון. לסלואן, כמו לריילי, ג'קסון ובראון יש טביעת אצבע על הקבוצות שאותן הוא אימן. יש כדורסל של ג'רי סלואן. וזה כדורסל שסלואן היה יכול כנראה להטמיע אותו ולשמור על הכיסא שלו רק במקום אחד. במועדון הזה, סלואן יושב בחדר משלו: חדר המאמנים שהקבוצות של פיל ג'קסון מנעו מהם לעשות את הצעד הנוסף.
נלסון הוא דוגמא הרבה יותר קרובה אם כן. נלסון אימץ את קארל לאחר תחילת הקריירה הנוראית של האחרון בקליבלנד. כמו נלסון, גם קארל הסתובב ברחבי הליגה כדי לאסוף את הניצחונות שלו. כמו נלסון, הקבוצות של קארל היו גם הן קבוצות מצוינות בעונה הרגילה.
ההבדל הגדול הוא בעובדה שנלסון השאיר את חותמו על הליגה. הוא היה הפרופסור המשוגע. פוינט גארדים שיחקו אצלו עם הגב לסל, וסנטרים דפקו שלשות. הוא המציא עמדה. הוא רץ ורץ והיה משתמש בכל סנטימטר או קילו כדי לייצר מיס-מאץ'. הוא היה מייק ד'אנטוני כשד'אנטוני היה עדיין מספר שמונה של קבוצה איטלקית.
לקארל אין טבעות אליפות וגם אם תכניסו את כל המשחקים שהוא אימן לדיס קשיח ותשלחו לאינטרפול, לא תמצאו שם טביעת אצבע שהוא השאיר על המשחק, על הליגה, על הקבוצות שהוא עזב. יש שחקנים שהם "גיימרים", ויש מאמנים שם "לייפרים" של כדורסל. אני חושב שקארל הוא "לייפר", והעובדה שאין שחקן עבר אחד שלו שיכול לטנף עליו מסבירה משהו מההישג העצום של אלף נצחונות (והוא מקבל קרדיט נוסף על היכולת שלו לחיות לצד האגו של גארי פייטון).
אבל שום דבר מעבר לזה. הסיבה היחידה שג'ורג' קארל הגיע לאלף נצחונות היא שהוא נשאר בסביבה מספיק זמן.
עוד בוואלה!
