"דמיינו עולם בו לשחקני פרמיירליג יש שמות כמו לי, דארן או דייב ואין בליגה דידייה, ססק או פרננדו. דמיינו עולם בו השם הנרי מבוטא אוטומטית כמו (שמבטאים) הנרי השמיני. עולם בו לא שמעתם אף פעם על פיני זהבי או אישורי עבודה. עולם בו שחקן פרמיירליג לא מגיב לשאלה מנומסת על המשחק במבט מפוחד מחוסר הבנה. פרמיירליג ללא זרים... האמת, יכול להיות ניסוי נחמד ללכת למשחק בצ'מפיונשיפ או בליגה הראשונה ולדמיין האם השחקנים האנגלים שעל הדשא היו יכולים, בעולם מקביל ללא חוק בוסמן או סוכני על, להיות כוכבי פרמיירליג". במילים ציוריות אלה פתח העיתונאי האנגלי סם וואלאס טור אישי שפורסם לפני שלוש שנים ב'אינדיפנדנט' תחת הכותרת: "הכדורגלן האנגלי הוא זן נכחד ועלינו לשמור עליו".
התמונה שעולה מהעולם המקביל של וואלאס רומנטית משהו. נוסטלגית. כדורגל על טהרת המקומיים, בלי סכומים מפורזים. בלי מסחור. בלי סחטנות. בלי חוזים ארוכי טווח. בלי סוכנים. כדורגל של פעם. אבל האם באמת עולם הכדורגל היה מקום טוב יותר בלי חוק בוסמן? איך בכלל היה נראה הכדורגל הישראלי במציאות כזו? צאו איתנו למסע בעולם דמיוני שחדל להתקיים לפני 15 שנה.
כדורגל מקובע
לפני שחוק בוסמן נכנס לתוקף ב-1995, הונהגה באנגליה שיטת 3+2. כלומר, קבוצות היו יכולות לרשום בסגל שלושה זרים לא בריטים ושני זרים נוספים שגדלו במחלקת הנוער. אלא שבמפעלים האירופיים, האנגליות מצאו עצמן בבעיה גדולה, שכן על פי אופ"א, השחקנים הוולשים והסקוטים נחשבו זרים. בנובמבר 1994 יצאה מנצ'סטר יונייטד לקאמפ נואו למשחק קריטי במסגרת בית א' של ליגת האלופות. כדי להתגבר על בעיית הזרים, הרכיב אלכס פרגוסון בין הקורות את גארי וולש האנגלי במקום פיטר שמייכל הדני ושילם מחיר כבד, תבוסה 4:0.
כארבע שנים וחצי מאוחר יותר, כשמנצ'סטר יונייטד חגגה באותו קאמפ נואו זכייה מופלאה בליגת האלופות, שותפו במשחק חמישה אנגלים בלבד. הקבוצה המופלאה ההיא של 1999 לא הייתה יכולה להתקיים ללא חוק בוסמן, אבל המשמעות האמיתית של הנתון רחבה יותר. הפרמיירליג כולה הפכה מאז חוק בוסמן לליגה אטרקטיבית, סקסית, ארוזה בעטיפה נפלאה ומשווקת בצורה הטובה ביותר. אפשר להתווכח אם מדובר בליגה הטובה בעולם, אבל דבר אחד בטוח מי שהביאו אותה להיות מועמדת הם לרוב זרים. מקאנטונה, זולה וז'וניניו, דרך הנרי, ברגקאמפ ו-ואן ניסטלרוי ועד רונאלדו, טבז וטורס. הזרים הצילו את הליגה האנגלית משנות ה-80 האפורות ומלאות האלימות.
מבקרי חוק בוסמן טוענים כי הוא הרג את הכדורגלן המקומי, לפחות בכל הקשור להעברות בתוך האיחוד האירופי. בעולם ללא בוסמן רק הטובים שבטובים היו מוצאים את מקומם במקומות המוגבלים לזרים בליגות הבכירות. הליגות לא היו מתמלאות בכדורגלנים דרום אמריקאים שהוסיפו ברק וטכניקה ובאפריקאים שהביאו עמם מימד של פיזיות והרבה צבע. תופעות כמו קטאניה, על 12 הארגנטינאים שבסגל שלה, לא היו יכולות להתקיים וחלק גדול מהכישרונות הנפלאים הללו היו נשכחים בדרום אמריקה בלי אפשרות לפרוץ קדימה.
לעניין הזה יש גם חשיבות כלכלית. אחרי מונדיאל 1998 הביאה פרוג'ה הקטנטנה שחקן יפני אלמוני בשם הידטושי נקאטה והאפקט היה מיידי. בתוך שנה וחצי מכרה הקבוצה 100 אלף חולצות ומספר התיירים היפנים שמבקרים בעיר עלה ב-800 אחוז. "רכישת נקאטה הייתה הדבר הכי טוב שעשיתי", אמר בזמנו הבעלים לוצ'יאנו גאוצ'י. "בתוך שנה החזרנו את הכסף שהשקענו ברכישה ובמשכורת שלו רק ממכירת מרצ'נדייז". בינואר 2000 עבר היפני לרומא תמורת 10.5 מיליון ליש"ט. הג'אלורוסי החזירו את ההשקעה כעבור פחות מחצי שנה בזכות עסקאות חסות וזכויות שידור ביפן. בעולם ללא בוסמן, החשיפה לשוק האסייתי על הפוטנציאל המסחרי שבו הייתה הרבה יותר מינורית.
כדורגל משוגע
הדוגמה של נקאטה מובילה את קו המחשבה אל הכדורגל הישראלי. בקיץ 1990, לפני החוק, היו לישראל שלושה נציגים באירופה אלי אוחנה, שלום תקווה ורוני רוזנטל שלושתם שחקני נבחרת מובילים באותם ימים. 20 שנה אחרי, בקיץ 2010, יש לישראל למעלה מ-20 שחקנים שמתפרשים על תשע מדינות שונות (נסו לראות אם אתם מצליחים לנקוב בשמות של כולם). האם היציאה ההמונית שיפרה את הכדורגל הישראלי? התשובה היא לא חד משמעית, אבל נוטה לכיוון השלילי. בעולם ללא חוק בוסמן, סביר שהקריירה המפוארת של יחידי סגולה כמו ברקוביץ', רביבו, בניון ואוואט לא הייתה נפגעת, אבל יתר הישראלים היו כנראה נשארים בליגה המקומית.
באותם ימים שלפני חוק בוסמן, הגיעו לישראל זרים איכותיים ממדינות מזרח אירופה שאולי לא היו מספיק טובים לאנגליה, אבל בהחלט הרימו פה את הרמה. אז, לפני פתיחת השערים לאירופה, הם יכולים היו להשתכר כאן יותר מאשר במדינותיהם. שחקנים כמו גרשנייב, טרטיאק, פץ, קנדאורוב, אובארוב, פישונט, סימרוטיץ' ואוסטרץ שינו את פני הכדורגל הישראלי ושמו אותו על המפה האירופית בזירת הקבוצות. בעולם ללא בוסמן, סביר להניח שהיינו רואים ליגה עם יותר שחקנים ישראלים בכירים, כאשר זרים ברמה גבוהה היו יכולים להגיע במחיר סביר יותר. לעומת זאת, זרים מצליחים אחרים ביניהם לרואה, בואטנג, ווצ'יצ'ביץ' וניבאלדו הגיעו לכאן כשחקנים חופשיים בזכות חוק בוסמן. שכן הקבוצות לא היו יכולות לעמוד בשכר כה גבוה לולא היו נחסכים דמי ההעברה.
התופעה הזו בדיוק הרימה את הליגות בטורקיה ויוון מאפרוריות. כוכבי מתבגרים בדמות ריבאלדו, ג'ובאני וקארמבו ביוון או אורטגה, ואן הוידונק ודה בור בטורקיה הגיעו כולם בהעברות חופשיות ובתמורה זכו לחוזי עתק שלא היו מקבלים בשום מקום אחר באירופה בגילם. הנוכחות שלהם העלתה את האטרקטיביות של הליגות והגדילה את ההכנסות מספונסרים וזכויות שידור ושיפרה עוד יותר את הגדולות. היום, כבר אף אחד לא מרים גבה ממעבר של ג'יבריל סיסה לפנאתינייקוס תמורת שמונה מיליון יורו.
עולם ללא בוסמן, כאמור, היה מלא בליגות שמבוססות על השחקנים המקומיים ואולי מספק יותר קבוצות חד פעמיות כמו סטיאווה בוקרשט שהניפה את גביע אירופה לאלופות ב-1986 או הכוכב האדום בלגרד שעשתה זאת כעבור חמש שנים. אלא שגם במצב הזה לא בטוח שהפערים ברמת הנבחרות היו נסגרים. צ'כיה היא דוגמה נפלאה. ב-1996 הדהימה צ'כיה את אירופה ועלתה לגמר אליפות אירופה כשבסגל שלה הופיעו 16 שחקנים מהליגה המקומית. לצורך ההשוואה, ביורו 2008 הופיעו בסגל רק שני שחקנים מהליגה המקומית, אך הנבחרת הודחה בשלב הראשון ובכלל, מעולם לא הצליחה להתקרב לאותו הישג.
כדורגל מרובע
במאי 2008 החלה פיפ"א בניסיונה לקדם את הצעת חוק "6+5" אם תרצו, גרסת הכדורגל של החוק הרוסי המושמץ מהכדורסל. על פי החוק, כל קבוצה באירופה הייתה מחויבת לפתוח עם לפחות שישה שחקנים מקומיים בהרכב. בסגל רשאים להירשם מספר בלתי מוגבל של זרים וגם לגבי החילופים אין מגבלה ואין מניעה שאת המשחק יסיימו שלושה מקומיים ושמונה זרים. ספ בלאטר וחבריו האמינו שהחוק הזה יעזור להחזיר את הזהות לכדורגל. אלא שהחוק עומד בניגוד גמור לסעיף 48 לאמנת רומא (שעליה מבוסס השוק האירופי המשותף), אותו סעיף שהוליד את חוק בוסמן. בלאטר יצא למסע בין פוליטיקאי האיחוד האירופי, מסע שהעלה חרס. בחודש יוני האחרון, ערב פתיחת המונדיאל, נחשף ב-BBC כי פיפ"א ירדה מתכנית 6+5.
עולם הכדורגל ניצל ממהפכה נוספת ובוסמן עצמו נשם לרווחה: "שיטת 6+5 תיצור בעיה גדולה כי המשכורות של השחקנים המקומיים ירקיעו שחקים. מצד שני, הזרים יסבלו ורבים מהם יהפכו מיותרים. למשל, סטנדרד ליאז' מכרה את מרואן פלאיני לאברטון תמורת 18 מיליון ליש"ט ואיזנה את התקציב שלה. הם לא היו יכולים לעשות זאת ללא חוק בוסמן כי לאברטון יש הרבה זרים ופלאיני לא היה מוצא שם מקום. 6+5 זה אסון למועדונים ולשחקנים זרים".
אלא שבדיוק בטיעון הזה של בוסמן נמצא שורש הבעיה. לארס כריסטר אולסון, לשעבר מנכ"ל אופ"א, אמר בעבר: "חוק בוסמן גרם לכך שמועדונים עשירים החלו לשדוד מועדונים קטנים לא רק כדי לחזק את עצמם, אלא כדי להחליש את היריב". עולם ללא בוסמן היה הופך את הכדורגל לנקי יותר ושפוי יותר. עולם בו קבוצות יכולות לגדל שחקנים צעירים או להשקיע ברכישת שחקנים אלמוניים וזולים בלי לחשוש לבריחתם, אבל גם עולם מקובע. משחק שלא מתפתח, לא לומד ולא נפתח לדברים חדשים, לצבעים אחרים. משחק לא אוניברסאלי.
"תמיד נהיה חייבים לשחקנים כמו זולה על שלימד את כל האנגלים של צ'לסי שלכריך בייקון וקרלסברג אין מקום בחייו של אתלט", כתב וואלאס, ההוא מתחילת הכתבה. "או לקנטונה שלימד את הדור של בקהאם שכמה שעות נוספות במגרש האימונים תורמות הרבה יותר לקריירה מהסתובבות במרכז קניות. מדהים שבכלל היה צריך להסביר להם את זה, אבל זה מלמד יותר מכל על מצבו האמיתי של הכדורגל האנגלי".