כל חובב ספורט יודע שלסטטיסטיקה אין משמעות אמיתית בכדורגל, אבל הסיפור של פלומיננזה הוא עדיין מפתיע. רק לפני שנה נאבקה "פלו" על חייה בליגה הבכירה, וכשנותר פחות משליש לסיומה של העונה ב"ברזילראו" נערך חישוב סטטיסטי שגילה שסיכוייה של הקבוצה להישאר בליגה הבכירה הם שני אחוזים בלבד. המאמן דאז, קוקה, החליט שאין לו ולקבוצה מה להפסיד, והוריד לספסל את רוב שחקניה הבכירים והוותיקים של הקבוצה, שנראו לו שבעים מדי. במקומם קיבלו את המושכות הצעירים, כדי שיזניקו אותה מעלה, וביחד עם התמיכה הגדולה והגב הרחב שקיבלה הקבוצה מהקהל המסור שלה, אחד הנאמנים בליגה, עשתה פלו את הבלתי ייאמן ובעזרת פיניש מדהים בסיום העונה וכנגד כל הסיכויים נותרה בליגה. בתחילת העונה שעברה החליף קבלן התארים מוריסי רמאליו את קוקה על הקווים, וביום ראשון החולף ולאחר 26 שנים חפות מאליפות זכה בתואר. כשבקבוצה נזכרים שנתנו להם בקושי שני אחוזים לשרוד, הם צוחקים בגאווה.
למרות שהאליפות רשומה על שמו של רמאליו, במועדון הוותיק מריו דה ז'ניירו לא שכחו לציין את קוקה ויודעים שגם לו יש חלק גדול בתואר. "זאת האליפות של מוריסי, אבל מי שסבל אשתקד ואיחד את חלקי הקבוצה - הנהלה, צוות אימון, שחקנים ואוהדים היה קוקה. מה שהוא עשה היה קריטי להצלחה העונה", אמר חבר הנהלה.
החלוץ פרד הוא אחד מאלה שהיו שייכים להישרדות של הקבוצה בעונה שעברה. "זה הופך את האליפות הזו למתוקה עוד הרבה יותר", אמר אחרי הניצחון 0:1 במחזור האחרון בעונה על גוארני. "עברנו הכל. אשתקד היינו כבר בטוחים שנרד, וכעת, 12 חודשים אחרי, אנחנו אלופי ברזיל".
ההישג המדהים של דריו קונקה
פלומיננזה לא רק סגרה מעגל קטן מאשתקד, אלא גדול הרבה יותר. בסוף עונת 1998 נשרה הטריקולור לליגה השלישית. עבור קבוצה גדולה עם אוהדים רבים זו הייתה מהלומה של ממש, אולם דווקא בעונה שאחרי היא זכתה לקבל מתנה גדולה בדמות ספונסר ראשי - Unimed, המשקיע בה עד היום. Unimed הינה מרכז רפואי ענק שמעסיק כ-85 אלף פיזיותרפיסטים ונחשב לגדול ביותר מסוגו בעולם. הקשר עם החברה היווה מבחינתה של פלו קרש הצלה ובתוך שנה היא שבה לליגת המשנה. ב-2000 התמזל מזלה והיא הוקפצה כיתה נוספת וחזרה למקומה הטבעי בליגה הבכירה. השבוע נגמר המסע הזה עם חגיגות אליפות.
בשנים האחרונות ועם זרימת הכסף הגדול לכדורגל הברזילאי, ביצע המועדון מספר רכישות והחתמות משמעותיות של שחקנים כמו פרד, דריו קונקה, דיגיניו, והעונה אמרסון, דקו וג'וליאנו בלטי, וכמובן המאמן רמאליו, שהובאו לקבוצה וזכו למשכורות גבוהות. בשנים האחרונות ההשקעה הפכה גם למשתלמת וכדאית, כשכסף גדול נכנס לקופת המועדון מההצלחה שהקבוצה קצרה במפעלי היבשת. ב-2007 הגיעה פלומיננזה עד לגמר גביע הליברטדורס הנחשק וב-2009 התמודדה בגמר הסוד אמריקנה. בשני המקרים היא נוצחה על ידי LDU קיטו האקוודורית.
מי שקצר את מירב המחמאות העונה הוא קונקה. הקשר האנרגטי והצנום, שסיים את הליגה עם תשעה שערים ו-17 בישולים, נבחר יום לאחר האליפות לשחקן העונה בברזיל. מה שיותר מדהים זו העובדה שהוא שיחק בכל 38 משחקיה של פלו בליגה, נתון מפתיע ביותר ונדיר בכדורגל הברזילאי, בוודאי עבור קשר. כמו כן, הוא זכה בתואר חביב הקהל העונה, וזה לא דבר של מה בכך בהתחשב בעובדה שהוא ארגנטינאי.
שחקן אחר שעזר לקבוצה הוא דקו, ששב למולדתו לאחר 13 שנים של גלות באירופה. דקו הגיע באמצע העונה ושותף ב-16 משחקים, אך דווקא את המשחק האחרון הוא החמיץ. השבוע החולף בו חיכה למשחק היה ארוך, ארוך מאוד. "זה היה השבוע הקשה בחיי", העיד דקו אחרי הזכייה. "הידיעה שלא אשחק והמתח שהציף אותי כאוהד ולא כשחקן היה ענק. זכיתי בהרבה תארים בקריירה, אבל אין ספק שזה אחד המתוקים שבהם".
האליפות הכי קשה של רמאליו
מה שעוד אפשר לזקוף לזכותה של פלומיננזה זו את הדבקות במאמנה. בשנים האחרונות תחלופת המאמנים בברזיל נעשית בקצב רצחני. רק העונה בוצעו לא פחות מ-37 חילופים על הקווים ב-38 מחזורים, כש-17 קבוצות ערכו שינוי לפחות פעם אחת. גוארני, בוטאפוגו ופלומיננזה היו הבודדות שנותרו יציבות. פרשן העיתון הנפוץ 'או גלובו', אמרסון גונזלאבש, כתב: "פלומיננזה לא זכתה באליפות בגלל שהיא ניצחה הכי הרבה משחקים; פשוט היה לה את הדבר הכי חשוב, את המאמן הברזילאי הכי טוב על הקווים, והיא ידעה לשמור עליו".
וכשגונזלאבש כותב "ידעה לשמור עליו" הוא מתכוון לכך שהיא לא התירה לו ללכת לאמן את נבחרת ברזיל. בסוף יולי האחרון, אחרי הכישלון במונדיאל, החליטה ההתאחדות הברזילאית למנות את רמאליו המעוטר במקומו של דונגה, אולם בפלו לא אישרו לו לעזוב, ולבסוף מונה מאנו מנזס. רמאליו לא נטר טינה לאף אחד במועדון והמשיך לעבוד באותה אדיקות ומסירות המוכרת שלו. "אני עסוק בלנצח", אמר אחרי הזכייה באליפות, ונראה כי כבר שכח מזמן את פרשת הנבחרת.
"מתוך ארבע האליפויות שלי זו הייתה הקשה מכולן", הוסיף המאמן. "השחקנים הטובים ביותר נעדרו עקב פציעה והייתי חייב לאלתר. אבל הצלחנו להתמודד חרף כל הקשיים". רמאליו נבחר למאמן העונה בברזיל גם השנה, בפעם החמישית בשש השנים האחרונות. מלבד 2009, השנה בה פוטר מסאו פאולו למרות שהוביל אותה לשלוש אליפויות רצופות, זכה רמאליו מאז 2006 באליפות כל שנה. כך נראה המוריניו הדרום אמריקני.
אל תפספס
"דמותו של סנטאנה עלתה לנגד עיניי"
רמאליו מאמין בכדורגל תכליתי, אחד כזה שמביא תארים ולא רק נראה יפה, ועם קבלות קשה מאוד להתווכח. רמאליו הוא סוג של גאון טקטי, והשיטה שלו כבר זכתה לשם: "מוריסיבול". הוא מוכר כאחד שמצליח למצות את מלוא הפוטנציאל משחקניו וגם ממקסם אצלהם את רמת המוטיבציה. כישרון בפלומיננזה לא חסר העונה, ובכל זאת רמאליו לא הסתפק ביצירתיות אלא דרש גם עבודה קשה. על אף שסבל מפציעות רבות, הוא ידע כיצד לנצל את המקסימום מהכלים העומדים לרשותו.
בניתוח שיטת המשחק של פלו במהלך העונה, מצאו פרשני 'או גלובו' לא פחות מתשע צורות הצבה שונות של השחקנים הזמינים שלו על המגרש. לעתים עם שלושה מגנים, פעם עם ארבעה; לפעמים עם שלושה חלוצים, בזמנים אחרים עם שניים. רמאליו העמיד את חייליו במערכים שונים וקיבל מהם את התפוקה הנדרשת. ב-2009 פוטר מסאו פאולו בגלל שנכשל והודח פעם אחר פעם, משך ארבע שנים ברציפות, בשלבים המוקדמים של גביע הליברטדורס. כעת תהיה לו הזדמנות לסגור מעגל בשנה הבאה עם פלו, שהייתה קרובה כל כך להניף את הגביע בו מעולם לא נגעה.
רמאליו אף לא שכח לציין את המנטור שלו: טלה סנטאנה, שהלך לעולמו ב-2006, ונחשב לאחד מגדולי המאמנים בכדורגל הברזילאי. "דמותו עלתה לנגד עיניי כל העת", אמר. "בימים האחרונים חלמתי עליו הרבה, הרגשתי שהוא נמצא איתנו כאן, נתתי לו חיבוק גדול. התואר הזה מוקדש לו. הוא לימד אותי הרבה מאוד במהלך הקריירה שלי. יש לנו אישיות דומה, אנחנו אנשים שבנויים לעבוד קשה".
החגיגות בריו דה ז'ניירו לא פסקו בימים האחרונים, במהלכן למרבה הצער אף נהרגו שני אנשים. בריו קבוצות רבות, כאשר הפעם היה זה תורם של אוהדי פלומיננזה לחגוג. פלו נחשבה בעבר למועדון של המעמד הגבוה בעיר הקוסמופוליטית, אך בשנים האחרונות אוהדים רבים מפרבריה העניים של ריו החלו גם הם להריע לה, וכך הפכו החגיגות ברחבי העיר לבליל גדול של שמחה וצבע. אחד מאוהדי הקבוצה, פנסיונר בן 79, אמר בזמן החגיגות: "זו הרגשה נהדרת שאין כמוה. אני כבר איש מבוגר וצריך לחגוג במתינות ותחת השגחה, אבל אני לא יכול שלא לצאת לרחובות ולצהול". בכל זאת 26 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה.