לחזור הביתה בשלום

בראשון לספטמבר, לאחר עוד הפסד וכשהיא מדורגת במקום האחרון בליגת הברזילראו, החליטה פלומיננזה לסיים את ההתקשרות שלה עם המאמן רנאטו גאושו. פיטוריו של גאושו היו הפעם השנייה בה עוזב מאמן את המועדון העונה, כאשר רק כחודש וחצי לפני כן (13 ביולי) היא שכרה את שירותיו של גאושו, שהחליף בתפקיד את מאמן נבחרת ברזיל לשעבר, קרלוס אלברטו פאריירה. לאחר הדחתו של גאושו כתב הפרשן אדר פרארי על תחלופת מאמניה של פלומיננזה: "גם היא, כמו רוב הקבוצות בברזיל, עשתה את הצעד הקל מבחינתה - להיפטר מהמאמן".

אם בישראל אנחנו חושבים שפיטורי מאמנים הם סוגייה קלה, ראו מה קורה בברזיל. כארבעה חודשים מאז נפתחה הליגה, וכבר 17 מאמנים ב-18 קדנציות סיימו את תפקידם (וולדמאר למוס גבר על כולם כשהספיק להיות מפוטר פעמיים במהלך העונה, בהפרש של 50 ימים) - נתון שנשמע כמעט בדיוני. אלא שהמספר הבלתי הגיוני הזה הוא די נפוץ ולא מפתיע בכדורגל הברזילאי. אשתקד, לשם השוואה, פוטרו 27 מאמנים ב-38 מחזורים, כך שפיטורי 18 המאמנים עד כה ב-25 המחזורים של הליגה (והיד עוד נטויה) עומדים כמעט בדיוק באותו קנה מידה עם העונה שעברה.

השנה, 14 מתוך 20 קבוצות כבר הספיקו לומר שלום למאמניהן (ספורט, נאוטיקו, אתלטיקו פראננשה ופלומיננזה עשו זאת פעמיים), כאשר אשתקד, בכל העונה, "רק" 13 קבוצות נפרדו מהאיש שלהם על הקווים. התחלופה הבלתי פוסקת, מעבר למערבולת הקטנה שהיא מחוללת פעם אחר פעם, נתפשת דווקא בברזיל כצעד מקובל מאוד, הן בקרב הקבוצות והן בקרב המאמנים. שני הצדדים מודעים לעובדה שתקופה קצרה במועדון ללא הצלחה תביא לניתוק הקשר, לפיכך כמעט אף מועדון ומאמן לא חותמים על חוזים ארוכי טווח, כדי שבמצב של חוסר הצלחה התרת הקשר תהיה קלה הרבה יותר.

ישנן לא מעט סיבות לתדירות הכה גבוהה הזו. ראשית, בברזיל חיים עם סוג של אמונה לפיה משנה מקום, משנה מזל. מאמן מגיע למועדון, מארגן מחדש את השורות ויוצא למערכה. אחרי תקופת הזעזוע, שמביאה בעקבותיה הצלחה ושגשוג, מגיע עידן פחות טוב, כשאז סביר להניח שהצדדים יתנתקו. קדנציה של מאמן יכולה להיארך לעתים מספר שבועות בודדים, במקרים אחרים כמה חודשים, אולם זה די נדיר ויוצא דופן שמאמן נשאר לתקופה ארוכה ומשמעותית בקבוצה.

מה גם שפעמים רבות ידיהם של המאמנים קשורות בכל הנוגע למדיניות של מכירת שחקנים צעירים ומוכשרים לאירופה. גם הם יודעים שהכדורגל הברזילאי, בדומה בעניין זה לארגנטינאי, מטרתו, הרבה מעבר ליצירת תחרות ועניין בליגה, היא פס ייצור של שחקנים לנבחרת ולייצוא ליבשת הישנה לכל המרבה במחיר. כך קורה לעתים שמספר שחקנים עוזבים קבוצה בבת אחת. תחלופת הסגל והרצתם של שחקנים אחרים יוצרת סטגנציה, התוצאות לא מגיעות, חוסר הסבלנות גואה ועד שהקבוצה כבר מתחילה לרוץ מוצא המאמן את דרכו החוצה.

גם המאמנים עצמם מודעים וחיים בשלום עם עקרון הכיסאות המוזיקליים הנרחב, כמו כן הם גם מבינים שעדיף לעזוב בצורה טובה מאשר בטריקת דלת, כי לא אחת קורה שמאמן חוזר לקדנצייה שנייה ושלישית במועדון. לא בכדי, מתוך 18 העזיבות של מאמנים העונה, שש מתוכן נעשו על דעת עצמם של המאמנים. לפיכך קורה שמאמנים ברזילאיים מספיקים להדריך בתקופת האימון שלהם עשרות קבוצות. ניתן למנות על קצה המזלג את וונדרליי לושמבורגו, המאמן מאז שנת 1983, ומאז החליף לא פחות מ-25 קבוצות. מאמן פחות מוכר, ניי פרנקו, הספיק לדוגמה לאמן בארבע שנותיו בתפקיד חמש קבוצות. קוקה, שהתמנה לפלומיננזה לא מכבר במקומו של גאושו, החזיק בשרביט 22 פעמים ב-11 שנים בלבד כמאמן.

הפיטורים אינם פוסחים כמעט על אף מועדון. זוהי בעיקר מנת חלקן של הקבוצות המדורגות בתחתית הטבלה, אבל גם אלו במרכז וגם כאלה שמצליחות וממוקמות למעלה לא חוששות לנקוט בצעד זה. לפני כשלושה חודשים, לדוגמה, פוטר מוריסי רמאליו מסאו פאולו. רמאליו הוביל את הקבוצה לתור הזהב שלה עם שלוש אליפויות רצופות (2006-8), דבר שאף קבוצה במדינה לא הצליחה לעשות אף פעם. אלא שההיסטוריה שעשה והשושלת שבנה לא הספיקו לפרנסי המועדון, כאשר זה הודח מגביע הליברטדורס.

בקבוצה רצו לשחזר את הישג הזכייה במפעל היבשתי מ-2005, ואחרי ההדחה מהגביע ועוד על ידי קרוזיירו וכן עקב פתיחת העונה המקרטעת בברזיל, לא זכרו למאמן חסד נעורים והחליטו להיפטר ממנו. הפתעה? לא בברזיל. מה שנתפש כהפתעה היו לאו דווקא פיטוריו, אלא היכולת שלו לשרוד ולהחזיק מעמד תקופה ארוכה מאוד של שלוש שנים בכיסאו. רמאליו לא עזב את סאו פאולו בתחושה קשה והוא לא יצא מהמועדון עם בטן מלאה ("אני יכול להבין את המהלך", אמר). בכל זאת, את ההצלחה שלו במועדון הוא קצר בקדנציה השנייה שלו שם, ומי יודע, כי בברזיל כמו בברזיל, לא רחוק היום שהוא יחזור לקדנציה שלישית.

מה שהיה קצת יותר מפתיע בכל הנוגע לסאו פאולו זה המאמן שהיא הביאה במקומו. אלופת ברזיל הצליחה להחזיר למכורה את ריקרדו גומס. לאחר ארבע שנים בהן השיג דריסת רגל בצרפת, כשאימן שנתיים בבורדו ושנתיים במונאקו, החליט גומס להיענות להצעתה של הקבוצה ולשוב הביתה. את השקט והביטחון של הליגה בארץ הבאגט ("אין שם חדירה לחיי הפרטיות של שחקנים ומאמנים בצורה כה נרחבת ומציצנית כמו באנגליה לדוגמה", אמר) המיר בחוסר היציבות של הליגה מבית. בינתיים קוצר גומס הצלחה, כאשר מאז התמנה לקבוצה במחזור השישי הריץ אותה במעלה הטבלה מהמקום ה-12 לשני, כשהיא במרחק של שלוש נקודות בלבד מהמוליכה, פלמייראס. אלא שגם גומס יודע שחייו של מאמן בקבוצה ברזילאית הם די קצרים. "קיימים כיום בברזיל גופי תקשורת רבים מאוד והם מתייחסים למאמן ולמעמדו בצורה שטחית מאוד, הם לא פעם מסלפים ומעוותים את דבריו", הסביר.

אבל לא רק התקשורת, לפחות על פי דבריו של גומס, היא שעושה את הבעיות למאמנים. גם קשרים לא מוצלחים עם שחקנים שיודעים לנצל היטב את התופעה. ב-2008 מונה אמרסון ליאו למאמן סנטוס, אבל שחקני הקבוצה לא אהבו את המאמן, וזאת בלשון המעטה. הם אף הגדילו לעשות כשהחליטו לרקוח נגדו מזימה ולהדיחו. כלי התקשורת בברזיל אפילו התבדחו על חשבונו כשהפיצו עליו שמועה שאפילו מנקי האצטדיון וחדרי ההלבשה קיוו שהוא כבר יעזוב. שחקני הקבוצה ניסו להזים את השמועות על קנוניה ("אין לנו הרבה נגדו, כולנו חברים כאן", אמר שחקן בקבוצה בעילום שם). מנהל הקבוצה מרסלו טשיירה איים על השחקנים ואף נזף בהם באחת הפעמים כשאמר: "אני אזרוק כל אחד מכם לפני שאפטר את ליאו". מיותר לציין שליאו לא שרד שם תקופה ארוכה. לאחר שלושה מחזורים בלבד מאז תחילת עונת 2008 הוא כבר היה למאמן החמישי (!) שמפוטר באותה עונה.

נראה שתדירות חילופי המאמנים בברזיל היא נורמה שמקובלת על כולם - מועדונים, מאמנים, אוהדים ותקשורת. המועדונים והאוהדים מקבלים את זה כמובן מאליו, המאמנים עוברים בלא מעט קבוצות ולא קורה הרבה שהם נשארים מיותמים מקבוצה, והתקשורת בברזיל מקבלת את החומרים והדם שהיא צמאה אליהם. כשכולם מרוצים, אפשר להמשיך כרגיל.