גרג אודן גמר עוד עונה. יאו שיחק במצטבר 90 דקות העונה לפני שגמר אותה בגלל פציעה בקרסול. ההספק של אנדרו ביינום בשלוש העונות הקודמות: 35 משחקים, 50 ואשתקד 65. השבוע הוא פתח את העונה סופסוף ובלייקרס רק מקווים שהילד יישאר בריא עד לרגעי הפלייאוף האחרונים. הקלישאה אומרת שגודל אי אפשר ללמד ובתרגום למונחי כדורסל - בחר בסנטר עם הנתונים הפיזיים המרשימים ואז הנחל לו את יסודות המשחק. אבל הולך ומסתמן שבאותה מידה גם אי אפשר ללמד ענקים איך להחזיק בגוף בריא ושלם.
בתחילת ואמצע העשור הקודם מצבת הסנטרים בליגה הייתה חלשה בהרבה לעומת שאר העמדות וגם ביחס למצבה כיום. שאקיל אוניל, שבתחילת הקריירה שלו התמודד מול שמות כמו האקים אולג'ואן, דייויד רובינסון, פטריק יואינג, אלונזו מורנינג, דיקמבה מוטומבו, ארווידאס סבוניס, ולאדי דיבאץ וריק סמיתס, שלט ללא עוררין לאחר שהשמות הנ"ל פרשו. הסנטרים בליגה כללו מאז שמות אפורים כמו אנטוניו דייויס ובריאן גרנט הקשוחים, ששיחקו בעמדת הפאוור פורוורד בעשור שלפני.
כיום מצבת הסנטרים השתפרה, ועדיין, רוב הסופרסטארים בליגה משחקים בעמדות 2-3-4 וכמובן בעמדה הלוהטת של העונה, עמדת הרכז. בשלוש השנים האחרונות, שני רכזים נבחרו ראשונים בדראפט דרק רוז וג'ון וול הראשונים מאז אלן אייברסון בדראפט 96'. סנטרים יעילים כמו ברוק לופז ורוי היברט החליקו לבחירות 10 ו-17 בהתאמה, פילדלפיה העדיפה את הגארד המגוון אוון טרנר על פני הסנטרים דרק פייבורס ודמרקוס קאזינס. רק הבעלים של ממפיס גריזליס התעקש לקלקל את התמונה עם האשים תאביט, הסנטר הטנזני שנבחר שני בדראפט 2009 ורחוק מלהצדיק זאת בינתיים.
האם השינויים בליגה הובילו לכך שכעת זהו משחק של גארדים בלבד? האם קבוצות החלו לקלוט שגם כישרון אי אפשר ללמד? והאם הפציעות המרובות של הטריו אודן-יאו-ביינום ישמשו כדגל אדום בפעם הבאה שקבוצה הבוחרת ראשונה תתמודד עם דילמה מסוג אודן/דוראנט? כדי לנסות ולספק תשובה לשאלות הללו, נסקור את סוגי הסנטרים שמשחקים בליגה כיום, ונגיע למסקנה.
פורוורד-סנטר
בדומה לאנטוניו דייויס ובריאן גרנט, גם סנטרים כמו אל הורפורד, אמקה אוקאפור וננה, משחקים מחוץ לעמדתם הטבעית. בעבר הם היו מתחילים את הקריירה בעמדת הפאוור פורוורד ורק בתור ותיקים הופכים לסנטרים, בדומה לראשיד וואלאס וג'רמיין אוניל. על המחסור בגובה הם מפצים בגוף רחב וחזק, מוטת זרועות ארוכה ואתלטיות. אין להם בעיה לשמור גם על פאוור-פורוורדים, רק שלקבוצותיהם אין סנטר ראוי לשים לצדם (עם כל הכבוד לג'ייסון קולינס מאטלנטה), מה גם שטווח הקליעה שלהם מוגבל ביחס ליכולת הריווח שנדרשת כיום מפאוור פורוורד מודרני.
כסנטרים לעומת זאת, הניידות שלהם משמשת כיתרון גדול ובמיוחד נגד סנטרים מקטגוריית הנפילים (ר' בהמשך). בן וואלאס הוא האב הרוחני של קטגוריה זו, נמוך מהורפורד-אוקאפור-ננה והרבה פחות מועיל בהתקפה, אבל שומר קבוצתי ברמה הגבוהה ביותר. הערה: אמארה סטודמאייר, אל ג'פרסון ואנדראה ברניאני, הם כלים התקפיים משובחים בעמדת הסנטר, אבל לא מסוגלים לספק הגנה השווה אליפות.
הנפילים
אלה הסנטרים הטיפוסיים מהעבר: גדולי מימדים ולעתים קרובות גם כבדים, מגושמים וחסרי ליטוש התקפי ברמה זו או אחרת. הפיכת הגנה איזורית לחוקית בליגה, לצד חוקים התקפיים שהטו את המשחק לטובת שחקני חוץ, בנוסף לשיפור באתלטיות הכללית מדור לדור, מקשים על הסנטרים הללו לתרום כפי שיכלו בשנות התשעים ולפני כן.
נפילים כמו קנדריק פרקינס, רוי היברט ומארק גאסול, השילו מספיק קילוגרמים וצמצמו את אחוזי השומן בגופם, כדי להיות ניידים יותר בצבע. מנגד, אדי קארי הוא הכישלון הבולט מקטגוריה זו, הרבה לפני שהפך לפצוע כרוני ושבר את שיאי המשקל של עצמו. גם בתקופות השיא המועטות שלו, קארי היה סנטר כבד מדי ללא זריזות רגליים או יכולת להתרומם טיפה מהפרקט בשביל לחסום זריקות. אריק דאמפייר הוא דוגמה מושמצת מסוג אחר, כסנטר עם נוכחות הגנתית מרתיעה, שבניגוד לפרקינס מבוסטון לא השיג ליטוש התקפי מינימלי בשביל להעניש דאבל טים על נוביצקי.
השרוכים
קטגוריה הפוכה לגמרי מהקודמת. מדובר בסנטרים ארוכים, דקים ואתלטים. האב הרוחני כאן הוא מרכוס קמבי, השם החם הוא ג'ואקים נואה ולפני כמה שנים זה היה טייסון צ'נדלר, שמאז סבל מפציעות אבל עושה סימנים של קאמבק העונה. פציעות הן אכן מקור לדאגה גם לסנטרים מקטגוריה זו, פחות בגלל המשקל שמועמס על ברכיהם, אלא משום שמבנה גופם נוטה להיות שברירי קמבי, צ'נדלר ואנדריס בידרינס הם דוגמאות טובות לכך.
עוד מכנה כללי ומשותף זה חוסר ליטוש התקפי, שלצד היעדר הפיזיות בצבע, מצמיד לרוב השרוכים את שם התואר "נגרים". חלקם יכולים לקלוע בפיק אנד רול (צ'נדלר ובידרינס), חלקם משכללים את הרפרטואר ההתקפי מחצי מרחק (קמבי, נואה וג'בייל מגי המשתפר). בהגנה הם חוסמי זריקות מצוינים, אבל חלקם נרתעים ממגע (קמבי), חסרי יסודות (בידרינס ומגי) או שרק רזים מדי (נואה, עדיין). לשחק בעמדת הפאוור פורוורד על בסיס קבוע זו פשוט לא אופציה עבורם, לאור מוגבלותם בהתקפה.
הכוכבים
את קטגוריית המוכשרים-מגוונים מובילים טים דאנקן ופאו גאסול, אומנם פורוורד-סנטרים אבל מספיק גדולים ומרתיעים בצבע. השניים מסוגלים לספק נקודות מבפנים ומבחוץ, מוסרים נהדר ובאופן כללי, פשוט שחקני כדורסל מעולים בגוף של 2.10+ מטר. אנדרו בוגוט פחות דומיננטי ונייד לעומתם ומאידך, מאסיבי ופיזי יותר.
מקום של כבוד עבר ברשימה מקבל בראד מילר, שבמשך העשור הקודם והשחון התמקם ברשימה של חמשת הסנטרים הטובים בליגה, כל עוד שיחק בסקרמנטו של ריק אדלמן. הרחק במורד הרשימה ובכל זאת מתחיל לספק קבלות העונה, נמצא את דארקו מיליצ'יץ' שמבחינה התקפית הוא פשוט שחקן חוץ בגוף של סנטר, עם כישורים לא מלוטשים אבל יכולת חסימה מרשימה. דטרויט פיסטונס, שבזבזה עליו את הבחירה השנייה בדראפט 2003, מקווה שהרוקי גרג מונרו יהיה בין הפנים החדשות בקטגוריה זו, למשך העשור הקרוב.
כאלה שהם קצת מהכל
בין הקטגוריה האחרונה לקטגוריית הנפילים, אפשר למקם כמה סנטרים שטרם צוינו: ברוק לופז, כריס קיימן, מהמט אוקור ועד לאחרונה גם זירדונאס אילגאוסקס. סנטרים גדולי מימדים, חלקם ניידים יותר וחלקם פחות, שומרים מוצלחים יותר ופחות, עם כישרון התקפי בלתי מבוטל אבל סגנון משחק קצת מתודי ואפור.
אם ברשימת הסנטרים הגדולים משנות התשעים ריק סמיתס היה השם הכי פחות מרשים, אז ניתן לומר בביטחון מסוים כי הסנטרים הללו היו מתמקמים איפשהו ברמה שלו. אוקלהומה תשמח אם הרוקי קול אולדריץ' יתמקם בקטגוריה זו, אפשר מתחת לברוק לופז אבל הרבה מעל סיפור אכזבה כדוגמת ספנסר הוז.
לא נתעכב על קטגוריית הנגרים האפורים נאזי מוחמד, ברנדן הייווד, סמואל דלמבר ואחרים מי מהם שעדיין לא מחליף, פותח בחמישייה כתוצאה מברירת מחדל. נקנח בקטגוריה האחרונה ונראה שאפילו מתוכה, קשה למצוא סנטר שמשתווה לרשימת העלית של שנות התשעים ולפני כן.
"הפריקים של הטבע"
בעיקר הסנטרים שהזכרנו בתחילת הכתבה. יאו מינג הוא נפיל בגובה 2.26 מטר, עם תנועת רגליים זריזה, ידיים רכות וטווח קליעה רחב. רחוק מלהיות שיא הפיזיות ועדיין נוכחות חוסמת ומרתיעה בצבע. גרג אודן היה אמור להיות החומה הכי מאסיבית בליגה. מספיק נייד ואתלטי לפני כל ניתוחי הברכיים, בשביל להיות השילוב הכי דומיננטי בצבע משני צדי הפרקט (נזקק לליטוש נוסף בהתקפה אך נקודת הפתיחה שלו היתה טובה משל דווייט הווארד).
אנדרו ביינום הוא שילוב של גודל, כוח ואתלטיות, זרועות ארוכות וקואורדינציה נדירה לקליטת מסירות בצבע. כל השלושה כאמור, מוכרעים ע"י פציעות, מי יותר ומי פחות. הפריק היחיד שלא רק שומר על בריאות, אלא ממש אחד מאנשי הברזל בליגה, הוא כמובן דוויט הווארד.
בניגוד להערכות, סופרמן עדיין מצליח לשפר את יכולותיו בהתקפה. הנקודות שלו מגיעות פחות מדאנקים, ויותר משיפור המהלכים בצבע (עלייה מ-6.6 נקודות מטווח קרוב ל-8.3) ובמיוחד הקליעה מחצי מרחק: 13% בלבד מזריקותיו אשתקד היו ג'אמפ שוטס, שנקלעו בדיוק של 25% והסתכמו ב- 0.7 נקודות למשחק; העונה מדובר ב-32% מהזריקות, שנקלעות בדיוק של 46% ומספקות 3.8 נקודות למשחק.
הווארד לעולם לא יהיה מגוון ומוכשר בהתקפה בדומה לסנטרים כמו האקים אולג'ואן ודייויד רובינסון, הוא גם עדיין לא ברמה של שאקיל. אפילו בהגנה, שם הוא משמש כנוכחות חוסמת, מרתיעה ונשק יעיל לעצירת פיק אנד רול, הווארד יצטרך לשפר אספקטים בשמירת אחד על אחד שלו, כדי להגיע לרמה של מוטומבו ומורנינג. אבל הוא בקלות הסנטר המוביל בליגה והיחיד שניתן למקם בין השמות הגדולים משנות התשעים (אז דאנקן ופאו היו נשארים פאוור-פורוורדים).
מה צופן העתיד?
שני פריקים צעירים עם נתוני פתיחה מורכבים הם האשים תאביט ודמרקוס קאזינס. תאביט מתנשא לגובה 2.21 מטר ובעל מוטת זרועות ארוכה, אבל בניגוד לאטריות עבר כמו שון בראדלי, יש לתאביט מספיק מאסה התחלתית לפתח הלאה. הוא גם נייד ומסוגל לרוץ במגרש הפתוח, וכאן בערך מסתיימים היתרונות שלו. יסודות הגנתיים לקויים ומוגבלות בהתקפה, הופכים אותו לפרויקט ארוך טווח.
לעומתו, קאזינס מחזיק בכל הכישרון ההתקפי שניתן לבקש: שילוב נדיר של מאסה, זריזות, ידיים רכות וטווח קליעה שנמתח עד קשת השלוש. בניגוד לאדי קארי, יש לו מוטת זרועות ארוכה ויכולת להגן על הצבע בצורה יעילה, אם רק ישקיע מאמץ ולמידה בהגנה. בדומה לקארי, יש לו נטייה לעודף משקל ואופי בעייתי למדי.
מה שהסקירה הזאת מלמדת אותנו, זה שעמדת הסנטר נמצאת כיום במצב עדיף מכפי שהיה מתחילת עד אמצע העשור הקודם במקום הדומיננטיות של שאק והאפרוריות של כל השאר, יש את הווארד בראש הרשימה אבל בהמשכה לא חסרים שמות אטרקטיביים. מצד שני, אין אחידות בין מגוון הסנטרים בליגה והמכנה הכי משותף שלהם זה שכמעט אף סנטר בליגה אינו מוביל קבוצה. חזרה לתור הזהב של עמדת הסנטר עדיין לא מסתמנת באופק, בין היתר בגלל שאודן וביינום לא מקיימים את התרחיש המיוחל מלפני כמה שנים, של התמודדויות ענקים חוזרות ונשנות במעמד גמר המערב. במקום זאת מאצ'-אפים כמו דרק רוז מול רייג'ון רונדו מסתמנים כתרחישים סבירים ואף מרתקים יותר בפלייאוף הקרוב והלאה.
האם ה-NBA בדרך לתקופה שבה עמדת הרכז תיחשב לקריטית יותר מזו של הסנטר? ובכן, נדמה שזה כך כבר שנים. האם המרדף אחר רכזי על צעירים יוביל להתעלמות מסנטרים פוטנציאליים? התחלנו בקלישאה ונסיים באחרת, "בלי סנטר משמעותי אי אפשר לקחת אליפות".
מבחינת האלופות משני העשורים האחרונים, בולטים מיד שמותיהם של שאקיל אוניל, האקים אולג'ואן, גאסול וביינום, דאנקן ורובינסון. אומנם דאנקן לקח אליפויות גם לצד הסנטרים נאזי מוחמד וראשו נסטרוביץ', אבל תיפקד כסנטר בהרכב רגעי הקלאץ' לצד רוברט הורי. שמותיהם של בן וואלאס וקנדריק פרקינס בולטים מבחינת היעדר תפוקה משמעותית בהתקפה, אבל קבוצות רבות שהגיעו עד לבאר ואפילו פחות מכך, היו שמחות לנוכחות ההגנתית של כל אחד מהם. מספיק לראות עד כמה חסרונו של פרקינס במשחק 7 של הגמר האחרון, תרם לעובדה שהלייקרס קטפו 23 ריבאונדים בהתקפה.
אתם כבר יודעים מי האלופה היחידה שעשתה זאת ויותר פעמים מהאחרות - עם סנטרים מגודלים וקשוחים, לא יותר מזה, כאלה שנופלים כמעט מכול סנטר שהוזכר בסקירה זו: שיקגו של ג'ורדן, פיפן ופיל ג'קסון. חדשות רעות עבור לברון, ווייד, בוש וספולסטורה, שעדיין רחוקים מלהיות באותה שורה עם שלושת השמות הקודמים.