בעיצומן של חגיגות הדאבל של הפועל תל אביב, נעמד הבעלים מוני הראל מול המצלמות וסיפק הצהרה שבתוך שניות תהפוך לקאלט: "הפועל תגיע לרבע גמר ליגת האלופות". הראל לא היסס לחזור על אותה הצהרה גם בעיצומו של קמפיין העלייה, ואולי היום הוא מבין טוב יותר את השגיאה. ליגת האלופות, בכלל, גבתה מחיר לא קטן מהפועל תל אביב. לצד תהילת העולם, ראינו גם לא מעט מריבות, שביתות וכל מיני דברים שהקהו מעט את החגיגה. לקראת מחזור הנעילה, זה הזמן לבחור מי באמת הרוויח מהקמפיין הזה ומי הפסיד ממנו.
מרוויחים
ערן זהבי:
מה שיכול היה להסתמן כהבלחה של עונה אחת, קיבל בליגת האלופות חותמת רשמית. ערן זהבי זה לא מזל ולא טיימינג - זה אופי, זה שם דבר. אפשר וצריך לבקר את זהבי על איבודי הכדור ועל האנוכיות, אבל קמפיין האלופות הפך את השפן של העונה שעברה לעובדה קיימת. התגלית היא מציאות קיימת וגילי לנדאו החדש הוא הרבה יותר משערים שבאים בזמן הנכון ובמקום הנכון. השער מול זלצבורג, הצמד מול בנפיקה לא שכטר ולא ורמוט. זהבי. כן, זהבי.
איתי שכטר:
אם יש שחקן שהוכיח שהוא באמת יכול לשחק ברמות האלו, זה שכטר. רבים טענו לאחר המשחק האחרון מול בנפיקה כי שכטר עשה לעצמו נזק כשעלה לשחק אחרי פציעה ארוכה, אבל שום דבר ברושם ששכטר הותיר על יבשת אירופה לא התקלקל. גם עם שער אחד, שכטר הוכיח שיש לו את כל הנתונים להצליח באירופה: כוח, מהירות, טכניקה, יעילות, חוצפה וכישרון. הכיפה האדומה תהיה לעד התמונה שנזכור מהקמפיין הזה, סיפור שוודאי יילמד גם בכלי תקשורת במדינות אחרות בהן שכטר צפוי להצטיין בשנים הבאות.
טוטו תמוז:
קודם כל, בלי ליגת האלופות טוטו תמוז לא היה מגיע בכלל להפועל תל אביב. שנית, הקמפיין הזה וההשלכות שלו סיפקו לו גם הזדמנות הוגנת להוכיח את עצמו מחדש, אף על פי שאין לו שער בליגת האלופות. לחלוץ שאלי גוטמן לא רצה יש כבר שמונה שערים שהם פועל של החללים שנפערו בליגת האלופות ואליהם חדר תמוז, והקלפים שנטרפו הובילו אותו למצוא בית חם עליו חלם במשך תקופה ארוכה. הרווח, כידוע, הוא לא רק שלו, אלא של כל הקבוצה.
דני בונדר:
"אני משחק בליגת האלופות ובנבחרת, כך שכמה משחקים שלא שיחקתי בליגה לא ישברו אותי", אמר לאחרונה דני בונדר לחבריו בהפועל תל אביב. ובאמת, הקמפיין האירופי והדרישות ההגנתיות בו נתנו לבונדר הזדמנות נוספת להוכיח שהוא מתאים לרמות האלו. בונדר לקח את הצ'אנס עד לנבחרת ישראל והפך לאחד השחקנים הכי יציבים בקבוצה. רק תחשבו על זה שהיום אלי גוטמן לא מוכן לשחרר אותו לשתי קבוצות מרוסיה שרוצות אותו, ותבינו כמה בונדר הרוויח מקמפיין האלופות של הפועל תל אביב.
מוני הראל:
אל תרימו גבה, כי מגיע לו. העלייה לליגת האלופות היא המשך ישיר לתהליך שעבר על הקבוצה מאז שלקח אותה על גבו. למרות כל הרעשים והפיצוצים, קשה להשוות את הפועל תל אביב שלפני הראל לזו שאנו מוצאים אחרי ליגת האלופות גם מבחינת ארון התארים וגם מבחינת קופת הקבוצה, שהתמלאה באופן שיבטיח את עתיד המועדון בשנים הבאות. בסופו של דבר, ההחלטה שלו לשחק בבלומפילד הוכיחה את עצמה, ושוב, למרות כל הטעויות והשטויות, הלב של הראל והאהבה שלו לקבוצה שוב הוכיחו את כוחם כנגד שאר הדברים הפחות מלבבים.
המפסידים:
אלי גוטמן:
בלי גוטמן, הפועל תל אביב לא הייתה עולה לליגה האלופות, אבל קשה להגיד שחזינו בקסמים הידועים של גוטמן במפעל עצמו. קמפיין ליגת האלופות לא גרע ממנו נקודות זכות, אבל גם לא הוסיף לו את מה שחיפש כדי למצוא לעצמו קבוצה רצינית ביבשת הגדולה ובחלק מהמשחקים גוטמן נכשל בהכנת הקבוצה לאתגר הטקטי שציפה לה. לא ראינו מספיק את המכונה הטקטית המוכרת. הפועל של גוטמן לא הצליחה לייצר רגעים של כדורגל איכותי באמת בכל הקמפיין והמאמן עצמו, למרות האספות הטקטיות הרבות, לא הביא משהו חדש לקבוצה ולא הפתיע אף יריבה במערך או בעמידה על המגרש. גוטמן טען בעונה שעברה שהוא השתנה מבחינה התקפית, אך המשחקים בליגת האלופות היו צמאים לגוטמן הישן שלא פוחד לעשות הגנה. אפילו הניצחון על בנפיקה שהושג מהגנה נסוגה לא היה בתוכנית המשחק המקורית של המאמן.
גילי ורמוט:
למרות לא מעט רגעי קסם בהם קשה היה להוציא ממנו את הכדור, ורמוט לא השיג בקמפיין את המטרה העיקרית שלו: הוא לא הוכיח לנו סופית שהוא שחקן אירופי ברמה הגבוהה, כפי שהוא השחקן הישראלי הדומיננטי שאנו מכירים. מלאכת התרגום מהזירה המקומית לבינלאומית לא הושלמה עד תומה. ורמוט פחות סחף את הפועל אל מעבר לרף שלה ולא פעם התברר שכישרון כמו שלו יש ללא מעט שחקנים ביבשת שחסרים את האקסטרה. נאחל לו רק לקבל הצעה ממשית מקבוצה אירופית בה הוא יסתור באמת את התחושה הזו.
אל תפספס
דגלאס דה סילבה
בעונה שעברה הברזילאי נתן עונה חלומית. היו כבר שחשבו שהבלם המוכשר יכול וצריך לשחק במועדונים הגדולים של אירופה והוא מתבזבז בליגה הישראלית, אבל אז הגיע הונטלאר ולימד אותנו ואותו שמה שעובד מול חלוצים בליגה הישראלית לא תקף מול חלוצים בליגות האירופיות. דווקא על הבמה הזו, דה סילבה לא שכנע את האנשים הנכונים שהדרישה שלו לעבור לליגה חזקה יותר היא כל כך הכרחית. אם בעבר קבוצות מהליגה הגרמנית חשקו בו, מותר לשער שכעת התשוקה הזו קצת קהתה.
עמרי קנדה:
אם בקיץ נראה היה שגוטמן החליט לתת למגן הזדמנות מחודשת בעקבות משחקי סיום העונה, קמפיין ליגת האלופות השיב את סימן שאלה סביב קנדה לקדמותו. בשני המשחקים במוקדמות מול רד בול זלצבורג, קנדה אכזב מבחינה הגנתית ואת המשחק מול שאלקה המגן לא יישכח הרבה שנים, כששני שערים באו כתוצאה ישירה מטעויות שלו. בליגת האלופות קרה לקנדה הרע מכל: שוב שואלים על הפריצה, שוב תוהים מתי יבוא השיפור במשחק ההגנה ושוב קשה להיות בטוח כשהוא התבגר. חשבנו שגמרנו עם זה, אבל לא.
תדמית המועדון:
כמו שנאמר בפתיחה, אסור לשכוח את המחיר שהפועל תל אביב תשלם על ליגת האלופות. חוסר היכולת להתמודד עם הצלחה חשף לא מעט ריקבון במועדון שמתהדר בארומה אירופית, והשתן שעלה לרבים לראש יוביל בעתיד הלא רחוק את המועדון לחפש לו בעלים חדש ונוסחת ההצלחה תתפרק במוקדם או במאוחר. הקללות במלון, השביתה של השחקנים, המחאה של האוהדים אולי נשכחו כבר, אבל לא נעלמו באמת. רק אליפות שנייה ברציפות תקהה מעט את הטעם החמוץ.
אל תפספס
