ז'ואן גספארט, נשיא ברצלונה לשעבר שלא היה אהוד במיוחד בקמפ-נואו בלשון המעטה, אמר לקראת הקלאסיקו כי הוא לא רואה במאמן ריאל מדריד בוגד: "לואיס פיגו בגד בנו, אבל ז'וזה מוריניו לא". יושבי היציעים בבירת קטלוניה יכולים לחשוב אחרת, אבל מבחינת מוריניו עצמו האמת ברורה לחלוטין. המאמן הפורטוגלי יודע היטב שהכל הפוך ברצלונה היא זו שבגדה בו.
העבר של מוריניו בקאמפ-נואו סופר לא פעם. הוא הגיע לברצלונה ב-1996, כעוזרו של בובי רובסון, אתו החל לשתף פעולה כמתורגמן בספורטינג ליסבון ובבנפיקה. הפורטוגלי הפך לדמות רבת השפעה בחדר ההלבשה של הבלאוגראנה, סייע רבות למאמן האנגלי בניתוחים הטקטיים ובהדרכת השחקנים באימונים, ותרם לא מעט מבחינת ארגון המשחק ההגנתי. פפ גווארדיולה, מיותר לציין, היה אז אחד המנהיג של בארסה בקישור, וגם הוא צבר הרבה מאוד שעות מוריניו. למרות הזכייה בגביע הספרדי ובגביע המחזיקות, החליטה ההנהלה להיפרד מרובסון אחרי עונה אחת לאור הכישלון במרוץ האליפות, אך את מוריניו היא דאגה לשמור. הוא נשאר כדי לשמש יד ימינו של המאמן החדש, לואיס ואן-חאל, וההולנדי העריך מאוד את יכולותיו. הוא נתן לפורטוגלי סמכויות נרחבות ביותר, הפקיד בידיו את המעקב אחרי קבוצת המילואים, ובטורנירים חסרי חשיבות, כמו גביע קטלוניה, הוא אף אפשר למוריניו לתפקד כמאמן ראשי של הקבוצה הראשונה.
ואן-חאל הועזב במאי 2000, ויחד איתו יצא גם מוריניו לדרך חדשה. הוא קיבל מהר מאוד הזדמנות פז להוכיח את עצמו בבנפיקה, המשיך ללירייה, וההצלחה האמיתית הגיעה אליו כאשר מונה למאמן פורטו בינואר 2002. במשך שנים ארוכות שמר הפורטוגלי פינה חמה מאוד בלב למועדון הקטלוני, ושאף לחזור אליו. גם כאשר ייצר שערוריות רבות במשחקים מול ברצלונה, בהיותו מנג'ר צ'לסי, חלם הפורטוגלי לחזור לקאמפ-נואו כמאמן, למרות שהפך בינתיים לאויב מספר 1 בקטלוניה.
שוב כמעט, שוב בחוץ
זה החל בקרב הענק בין צ'לסי לבארסה בשמינית-גמר ליגת האלופות בעונתו הראשונה של "המיוחד" בסטמפורד-ברידג'. במשחק הראשון הובילו הכחולים בברצלונה 0:1 בהפסקה, אבל הכל התהפך אחרי הרחקה שנויה מאוד במחלוקת של דידייה דרוגבה, והבלאוגראנה ניצחו 1:2. מוריניו, כהרגלו, לא נותר חייב, והאשים את פרנק רייקארד בניהול שיחות ידידותיות מדי עם השופט השבדי אנדרס פריסק במחצית. פריסק הודיע על פרישה משיפוט כתוצאה מהסערה התקשורתית, ואופ"א הגדירה את מוריניו כפרסונה נון-גראטה. בגומלין השופטים דווקא הלכו עם צ'לסי פיירלואיג'י קולינה המפורסם אישר את השער המכריע של פרנק למפארד למרות עבירה של ריקארדו קרבאליו על השוער ויקטור ואלדס, הכחולים חגגו 2:4, ומוריניו הדיח את רייקארד.
כעבור שנה בדיוק הגיעה הנקמה של רייקארד, אך גם הפעם ייזכר הקרב בעיקר בגלל החלטות שיפוט והתבטאויות של הפורטוגלי. רונה האוגה הנורבגי הרחיק כבר בתחילת המשחק הראשון בסטמפורד-ברידג' את המגן השמאלי אסייר דל-הורנו בגין עבירה שביצע על ליאו מסי בן ה-18. מוריניו זעם על ההצגה הגדולה של הכוכב הארגנטיני, וההילוכים החוזרים הוכיחו את צדקתו, אך זה לא עזר. צ'לסי המותשת נכנעה 2:1 למרות שעלתה ליתרון. כעבור 3 שנים יעמוד עוד שופט נורבגי, טום אוברבו, במרכז ההתרחשויות בחצי-גמר הצ'מפיונס-ליג בין צ'לסי לבארסה, ויהפוך באופן רשמי את כל העם הנורבגי לשנוא במערב לונדון, אבל זה כבר לא קשור למוריניו. לעומת זאת, המפגשים מול הבלאוגראנה בשלב הבתים בעונת 2006/2007 בהחלט רלוונטיים לגביו, אם כי הם עברו בשקט יחסי. מוריניו ליקט 4 נקודות ממחזיקת הגביע דאז, וסיים את הקדנציה בצ'לסי עם 2 ניצחונות, 2 תוצאות תיקו ו-2 הפסדים מול בארסה ב-3 שנים.
כאשר הקדנציה של "המיוחד" בסטמפורד-ברידג' הסתיימה בלילה המאושר בחייו של אברהם גרנט ב-20 בספטמבר 2007, הוא ידע בדיוק כיצד ברצונו להמשיך את הקריירה. לשמחתו, ברצלונה עצמה חשבה בכיוון, והמנהל הספורטיבי צ'יקי בגיריסטיין נפגש עם מוריניו מספר פעמים תחילה במהלך אליפות אפריקה שנערכה בגאנה, ולאחר מכן בארוחה חשאית בליסבון. בפברואר 2008 דיווח השבועון הקטלוני "גול" כי המגעים הסתיימו בחתימה על זיכרון דברים, ומוריניו עשוי להתמנות למאמנה החדש של בארסה בקיץ במקומו של רייקארד. מובן לחלוטין שראשי ברצלונה לא יכלו לאשר את ההסכם בתקשורת כל עוד ההולנדי נותר בתפקידו, אבל לכולם היה ברור שהעסק מושלם. עיתוני קטלוניה, שכה נהנו לטפח את דמותו של מוריניו כשטן, שינו כיוון והחלו לדבר עליו כעל הבן הגולה שצפוי לשוב הביתה. נשיא ברצלונה ז'ואן לאפורטה הכתיב סדר יום חדש בתקשורת, והמאמן עצמו ניגש לעבודה ביסודיות האופיינית לו.
קרויף שוב מטרפד
ז'וזה השקיע ימים ולילות בהכנתו לג'וב חלומותיו. הוא הכין קלטות נפרדות לכל שחקן ושחקן בברצלונה כדי לחקור את הצדדים החזקים והחלשים שלהם. הוא העביר ללאפורטה ובגיריסטיין רשימת קניות על מנת להתכונן מראש לעונה החדשה. הדף כלל בין היתר את פיליפ לאם מבאיירן מינכן, מייקון מאינטר, לוקה מודריץ' ששיחק אז בדינאמו זאגרב, וכמובן גם פרנק למפארד ודיידיה דרוגבה. במהלך החודשיים העמוסים דחה מוריניו בנימוס ובנחרצות הצעות של ליון ומארסיי, וציפה לרגע הגדול בסיום העונה במאי.
אלא שאז נכנס לתמונה יוהאן קרויף. האיש החזק מאחורי הקלעים בברצלונה החל לשכנע את לאפורטה שהוא עושה טעות, והציע לקדם את פפ גווארדיולה מקבוצת המילואים. לאפורטה, שגם כך קיבל רגליים קרות לאור הביקורת שהשמיעו הפרשנים שלא סרים למרותו על הסגנון ההגנתי של המאמן המיועד, שמח להקשיב. הגישה בקאמפ-נואו כלפי מוריניו השתנתה, וכבר במרץ הבין הפורטוגלי שלמרות לחיצת היד המבטיחה של בגיריסטיין עתידו רחוק מלהיות מובטח. מוריניו מעולם לא פחד לקחת סיכונים. כאשר ראה לאן נושבת הרוח, הוא גילה עניין רב הרבה יותר בחיזוריו של מאסימו מוראטי, ובאפריל הגעתו לאינטר היתה סגורה לחלוטין. לאפורטה אמר בסופו של דבר: "העדפנו את הפילוסופיה על פני המותג", ומוריניו נעלב עד עמקי נשמתו, בעיקר כי במובנים רבים זו הייתה הגדרה מדויקת. מוריניו, עם כל גאונותו, בנה את עצמו בעיקר כמותג, ובקטלוניה פקפקו באשר להתאמת הערכים שהוא משדר למסורת של המועדון.
גם היום, שנתיים וחצי אחרי, מוריניו זוכר את הבגידה. הנקמה הראשונה הגיעה בעונה שעברה עם אינטר בחצי-גמר ליגת האלופות. הפורטוגלי גבר מבחינה טקטית על פפ בשני משחקים שונים בתכלית תחילה במופע התקפי נהדר במחצית השניה בסן-סירו שהביא נצחון 1:3, ולאחר בבונקר מופתי שהביא את ההפסד המפואר 1:0 בגומלין, בו נאלצו הנראזורי לשחק ב-10 שחקנים אחרי הרחקה ביזארית למדי של תיאגו מוטה שנבעה מהצגה מתוקשרת של סרג'יו בוסקטס. מוריניו מנע מבארסה את השאיפה הגדולה להניף את גביע האלופות בסנטיאגו בירנבאו, ולא היסס לחגוג את נצחונו בהפגנתיות מתגרה על הדשא. בתגובה, הפעילו עליו עובדיו הנאמנים של האצטדיון את הממטרות.
לפני המשחקים בעונה שעברה הצהיר ז'וזה שלעולם לא יאמן בברצלונה, ובכך השלים עם גניזת החלום: "אני לא טיפש, ומבין היטב שאי אפשר להפוך שנאה לאהבה. אני מכבד את ברצלונה, ולעולם לא אשכח את 4 שנותיי במועדון, אבל עכשיו אני לא רצוי שם. אסיים את הקריירה מבלי לאמן את בארסה". מוריניו פגוע, אך זה לא מפריע לו לראות את התמונה הגדולה. הוא מבין היטב שההחלטה למנות את גווארדיולה ב-2008 זכתה להצלחה, ואף טען בשבוע שעבר ש"היה מחתים את פפ על חוזה ל-50 שנה". הוא יודע שהצלחתו על הספסל בקאמפ-נואו לא היתה מובטחת, בעוד העבודה שעשה באינטר רק תרמה להעצמת המותג שלו. ובכל זאת, אין איצטדיון בעולם שגורם למוריניו חשק עז יותר לנצח. הוא כבר הכניע את בארסה עם צ'לסי ועם אינטר, אך לעשות זאת עם ריאל בקלאסיקו, ועוד אחרי 4 ניצחונות רצופים של פפ על חואנדה ראמוס ומנואל פלגריני... אח, כמה מתוק זה יהיה עבורו!
אל תפספס
