אז איך זה עובד באמת?: כך הונהגה הרוטציה בכדורגל המודרני

בעונת 2002/3 אימן קלאודיו ראניירי, ולא בהצלחה יתרה יש לומר, את צ'לסי. התוצאות הרעות על כר הדשא הובילו את האיטלקי לבצע מהפכות תכופות בהרכב ושינויים בשיטת המשחק. ראניירי גם כך לא היה טיפוס פופולארי בסטמפורד ברידג' והשינויים הרבים רק הגבירו את הלעג כלפיו. כך נולד לו כינוי הגנאי "טינקרמן" (בתרגום מאוד גס: הפחח). מאז ועד היום משתמשת התקשורת האנגלית במונח "טינקרמן" כדי לתאר, בציניות ובזלזול כמובן, מאמנים שמבצעים שינויים תכופים. רפא בניטז, פאביו קאפלו, איאן הולוויי ואפילו קרלו אנצ'לוטי זכו להיקרא כך, אבל הטינקרמן האמיתי תמיד יישאר ראניירי.

אלא שלמרות הציניות והזלזול, גם במולדת הכדורגל מבינים שרוטציית שחקנים הפכה לחלק בלתי נפרד מהכדורגל המודרני. כשהמשחק מהיר ואינטנסיבי מבעבר וקבוצות גדולות משחקות קרוב ל-70 משחקים רשמיים בעונה, העומס על השחקן הוא בלתי נסבל וזאת מבלי שלקחנו בחשבון משחקי נבחרות. לכן, קבוצות מהטופ האירופי מחויבות להחזיק סגל רחב, לחלק נכון את הכוחות ולשמור את הכוכבים רעננים לשלבים המכריעים. לפיכך, אפשר לומר כי ביצוע נכון של רוטציה הוא תכונה נדרשת מכל מאמן שאינה נופלת בחשיבותה מידע טקטי או ניהול משחק.

שלא במפתיע, הכדורגל הישראלי עדיין מפגר בחשיבה בנושא הזה. אצלנו, רוטציה היא עדיין מילת גנאי. מאמנים מפחדים ממנה, הקהל סולד ממנה והתקשורת מתייחסת אליה בספקנות. מנוחה? הצחקתם אותנו. שחקן מקצועני שמרוויח מאות אלפי דולרים לא באמת צריך לנוח. בפועל, מכבי תל אביב היא היחידה שמנסה לבצע רוטציה על בסיס שבועי. השאלה היא האם אבי נמני ויוסי מזרחי עושים זאת נכון והאם זה ישתלם להם לקראת המשך העונה?

המונח "רוטציה" מתקשר באופן אסוציאטיבי עם רפא בניטז, אך לא כך הדבר. הרוטציה החלה להתפתח עם העלייה בקצב המשחק ובכמות המשחקים ועם כניסת הכסף הגדול שאפשר לגדולות להחזיק סגלים גדולים יותר ואיכותיים יותר. בעונת 1980/81 זכתה אסטון וילה באליפות אנגליה תוך שהיא משתפת 14 שחקנים בלבד לאורך כל העונה, אבל הכדורגל של היום שונה ומצריך היערכות אחרת. היתרון הגדול של השיטה הוא הרעננות. תחלופה קבועה נותנת מנוחה לשחקנים, מצמצמת את הסיכוי לפציעות ושומרת גם את המחליפים על אש קטנה. האמנות היא לזהות מראש את המשחקים שלכאורה פחות חשובים או קשים, וכך לשמור על התוצאות במחיר של פגיעה מינימאלית ככל האפשר ברמה ובאיכות.

"השיעור הכי חשוב שלמדתי מאלכס פרגוסון הוא שהעונה מתחילה ב-10 המשחקים האחרונים", כתב בעבר סטיב מקלארן בטור אישי מרתק ל"טיימס". "בתחילת כל עונה הוא היה יושב ומחפש את הדרך הטובה ביותר להגיע למשחקים האלה כשהוא במרוץ לכל התארים... הוא בונה הכל לקראת 10 המשחקים האחרונים, כמו רץ למרחקים אחרונים שמחכה לרגע האחרון כדי לפרוץ קדימה".

בואו ננפץ לכם מיתוס. פרגוסון, ולא בניטז, הוא גדול מבצעי הרוטציה בפרמיירליג. החל מחודש מאי 2008 ועד אמצע העונה שעברה רשם הסקוטי רצף של למעלה מ-100 משחקים בהם פתח עם הרכב שונה (בניטז נעצר ב-99). בממוצע, פרגוסון מבצע למעלה מחמישה (!) שינויים ממשחק למשחק בכל המסגרות, בעוד הספרדי ביצע בליברפול בממוצע 3.4 שינויים בהרכב ממשחק למשחק. פרגוסון, כך מספרים באנגליה, משתמש בשלל תוכנות מחשב ונעזר באנליסטים על מנת לתכנן היטב את חלוקת דקות המשחק. למשל בעונת 2008/9 שיחקה יונייטד 66 משחקים רשמיים בכל המסגרות. רק ארבעה שחקנים (רונאלדו, אברה, וידיץ' ופרדיננד) פתחו בלמעלה מ-40 משחקים, בעוד ותיקים כמו גיגס וסקולס הסתפקו בשליש מהכמות. במהלך השנים, הוציא הסקוטי לא אחת שחקנים לחופשות כפויות על מנת לקבלם רעננים יותר. "רוטציה היא חלק מהכדורגל המודרני ואין ברירה אחרת", אמר.

"כשעושים רוטציה חושבים על שניים-שלושה משחקים במקביל", מסביר רוי פאריה, מאמן הכושר שעבד עם ז'וזה מוריניו בכל קבוצותיו. "בדרך כלל מבצעים שלושה שינויים, מקסימום ארבעה מבלי לפגוע במבנה הקבוצתי. כלומר, מגן שמאלי מחליף מגן שמאלי וכן הלאה. הסוד הוא להכיר את הקבוצה היטב ולהתאים את הרוטציה לכושר של שחקן ברגע נתון".

הדברים של פאריה מובילים את הדיון ישירות לביקורת הגדולה על שיטת הרוטציה, הביקורת המהותית. הרוטציה פוגעת בפשטות של המשחק ובפשטות של ניהול המשחק ולוקחת את הכדורגל צעד נוסף לכיוון המכני. "כדורגל זה לא מתמטיקה", אמר בעבר יו"ר באיירן מינכן קרל היינץ רומיניגה, בהתייחסו לשינויים הרבים שביצע בזמנו אוטמר היצפלד בהרכב. כוכב העבר האגדי רוג'ר האנט העלה בעיה נוספת: "אין דבר גרוע יותר לשחקן מלשחק טוב ולדעת שהוא אמור לאבד את המקום. תקראו לי מיושן, אבל אני מאמין שהטובים ביותר צריכים לשחק כל הזמן. זה מה שביל שנקלי היה עושה".

זאת ועוד. רוטציה מחייבת קבוצות להשקיע סכומי עתק בשביל לבנות סגלים גדולים ואלה לעיתים נאלצות להסתפק בשחקנים בינוניים פלוס. סגל גדול יוצר בעיות נוספות, היעדר הרכב יציב וכוכבים ממורמרים שנאלצים לרדת מדי פעם לספסל. "1999 הייתה שנה מתסכלת לאולה גונאר סולשיאר וטדי שרינגהאם כי אנדי קול ודוויט יורק שיחקו לפניהם", הסביר מקלארן. "אבל פרגוסון הרגיע אותם ואמר להם שיהיה להם חלק גדול בהמשך ואכן הם כבשו בתוספת הזמן של גמר האלופות. זה פרגוסון, אמן בניהול שחקנים מתוסכלים. הדברים נכונים גם כשאתה מטפל בכוכבים עם אגו. לתת לשחקנים לנוח זה חלק הכרחי מעבודה של מאמן מודרני. חשוב מאוד לשכנע שחקנים בחלק הטוב של הרוטציה".

לבניטז היה הסבר פשוט יותר בצדקתה של השיטה: "כשאתה משחק שני משחקים בשבוע, אתה חייב לעשות שינויים. כולם עושים את זה והשחקנים מבינים את זה. כל שחקן רוצה לשחק בכל משחק, אבל בשביל להיאבק על תארים, צריך לבצע שינויים כי אף אחד לא יכול למשוך עונה שלמה בלי לנוח". ז'ראר הוייה, המנג'ר הצרפתי של אסטון וילה, הרחיב את קו המחשבה של עמיתו. לטענת הוייה, רוטציה הכרחית גם ללא המשחקים באירופה: "בכדורגל אנחנו צריכים את כל שחקני הסגל וכולם תורמים להצלחה. מי שלא משחק השבוע יכול להיות הגיבור בעוד שבועיים. אני לא מאמין בלפתוח עם אותם 11 מדי שבוע כי שחקנים מתעייפים ואתה לא רוצה לפגוע להם בביטחון".

אז מדוע בעצם מוגדרים פרגוסון ומוריניו כגאוני רוטציה בעוד בניטז נתפס כבדיחה? תשובה אחת נעוצה ביחס הספקני לשיטה. "רוטציה זה נהדר כשמנצחים כי אף אחד לא מבקר את השיטה. אבל כשהקבוצה מקרטעת, כולם אוטומטית יצביעו על כך שהסיבה היא היעדר הרכב קבוע", טען שחקן העבר אלן האנסן בטור אישי ל"טלגרף". אלון חזן מצביע על נקודה נוספת – רוטציה נכונה מקורה בהיררכיה פנימית בתוך הסגל: "פרגוסון בנה היררכיה ברורה וכל שחקן יודע מתי הוא הולך לקבל מנוחה. אצל בניטז נראה שההחלטות מתקבלות בצורה שרירותית. לא על כל שחקן אפשר לעשות רוטציה, אלא רק על שחקנים שיש עליהם עומס והם מקבלים בהבנה את המנוחה. קח את יוסי בניון כדוגמה. הוא נכנס לפורמה, קיבל את המקום בהרכב, הצטיין וכבש שערים ואז בלי שום סיבה מצא עצמו קורבן של הרוטציה ואיבד את המקום. זה פגע בו".

כשמדברים על חשיבותה של היררכיה פנימית בתוך הסגל, קשה שלא לשים את האצבע על מכבי תל אביב הנוכחית. הסגל שנבנה הקיץ בקרית שלום מונה 24 שחקנים בכירים. מתוכם, 22 שותפו ב-11 המשחקים בליגת העל ורק שלושה (שטראובר, פאביצ'ביץ' ובוזגלו) פתחו בכל אחד מהמשחקים. שימו לב לנתון הבא. בין משחק למשחק בליגה בלבד ביצעו נמני ומזרחי 24 שינויים בהרכב, כלומר למעלה משני שינויים מדי שבת. רק פעם אחת העונה (במחזור הרביעי באשדוד) שמרו השניים על הרכב זהה לזה שפתח שבוע קודם לכן. לצורך ההשוואה, אלי גוטמן ביצע 23 שינויים ב-11 משחקי הליגה, אורי מלמיליאן ביצע 21, אלישע לוי 12, רן בן שמעון 11 וראובן עטר שמונה בלבד.

אלא שההבדל המשמעותי בין מכבי תל אביב לאחרות הוא היעדר ההיררכיה. הסגל מלא ביותר מדי שחקנים בכירים שנלחמים על מעמדם. לצהובים דווקא היו הרכבים שעבדו טוב, כמו השילוב של יואב זיו בקישור (בצמד המשחקים מול אולימפיאקוס) או הציוות בין סטרול לפאביצ'ביץ' במרכז ההגנה, אבל נמני ומזרחי המשיכו לשנות. חזן מסביר: "מכבי נבנתה במטרה לקחת אליפות והיא יודעת שלאורך עונה יש פציעות, שחקנים שנמצאים בכושר לא טוב ולכן צריך להרכיב את הספסל משחקנים שיכולים למלא את החסר. הבעיה היא שבגלל הריבוי הכל כך גדול, לא מצאו שם את ה-11 המרכזיים שעליהם נשענת הקבוצה. הם לא מצליחים ליצור קבוצתיות ולכן כל שבוע יש חילופים בעמדות אחרות. החילופים הם בגלל יכולת ולא בשביל לתת לשחקנים מנוחה. אין תפוקה מתאימה ולא רואים שם את ההיררכיה".

אלא שלזכותם של נמני ומזרחי ייאמר שנראה שהם מבינים משהו שהכדורגל הישראלי עדיין לא עיכל ואולי עוד יפיקו מהניסויים הללו תועלת בחלק המכריע של העונה. רוטציה בכללותה היא לא מילת גנאי ולא תופעה שלילית. למשל, כשאלי גוטמן פתח במחזור הראשון עם מחליפים כמו שיש, גורדנה ומרעי ונחל הפסד להפועל חיפה (1:0), התקשורת קטלה ואלי טביב התרעם. אבל כשמסתכלים על עונה שלמה, הפסד במחזור הראשון הוא מינורי לעומת חשיבות המנוחה לשחקנים הבכירים. כזכור, באותו משחק הכניס גוטמן את שכטר המותש כמחליף ואיבד אותו למספר שבועות בגלל פציעה.

גם במכבי חיפה המעיטו בחשיבותה של הרוטציה. הירוקים שיחקו בעונה שעברה 58 משחקים רשמיים בכל המסגרות, כאשר לא פחות מתשעה שחקנים פתחו למעלה מ-40 פעמים בהרכב. אלישע לוי הביא שחקני רוטציה בדמות טיאגו דוטרה, אייל שטרכמן וסאדאת בוקארי, אבל לא זרק אותם למים. ברגעי ההכרעה, כשלוי חסר את כיאל, גדיר, גולסה וטשיירה חיפה קרסה. מנגד, הפועל תל אביב שיחקה כמות זהה של משחקים, אך החלוקה האדומה הייתה טובה יותר. רק שבעה שחקנים פתחו בלמעלה מ-40 משחקים ובסופו של דבר, שחקני רוטציה כמו זהבי ולאלה הכריעו את האליפות כי היו מוכנים יותר.

חזן מסכם: "מכבי חיפה איבדה את האליפות כי לא היה לה מספיק עומק לשלוף מהספסל. שחקנים כמו כליבאת וסלליך עלו להופעות בכורה ברגעים המכריעים. אתה יכול לתת עונה מדהימה, אבל אם ארבעה-חמישה מחזורים לסיום יש לך פצועים הכל יורד לטמיון. זה הכוח של הרוטציה".