עד לפני כמה עשרות שנים נחשבו רצי המרתון לאנשים שעוסקים בענף ספורט שעל גבול הטירוף (ומי שזה לא עבר לו סבלנות), מותחים את היכולת האנושית לקצה גבולה. 42,195 מ' של ריצה בקצב שהופך למפחיד בתחרויות, חלקם במסלולים עם עליות, בימים לוהטים ובתנאים שהגיעו לפעמים לסכנת חיים מוחשית.
אבל אז, בטקס הסיום של מרוץ הוואי 1978, הגיע ג'ון קולינס, שהשתתף בריצה והחליט, שאם רוצים לקבוע באמת מיהם האנשים בעלי הכושר הגופני הגבוה ביותר, המרתון לא מספיק, והציע את מרוץ ה-IronMan (איש הברזל) הראשון 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים, ולקינוח - 42.2 ק"מ ריצה. 12 אנשים הצליחו לסיים את המרוץ הראשון, כשהמנצח גורדון הולר עושה את זה בפחות מ-12 שעות.
אז ה-IronMan הוא המרוץ הקשה בעולם? לא בטוח. חובבי המרתון באו עם מועמד משלהם - האולטרה מרתון. באוסטרליה, מתחילים מרוצי האולטרה מ-45 ק"מ, וממשיכים ל-50, 60, 100 ואפילו 160 ק"מ. אחד המרוצים המפורסמים הוא מרוץ 12 השעות (מ-6 בבוקר עד 6 בערב) במסלול היקפי בו צריך לבצע האתלט כמה שיותר הקפות. בשנה שעברה ניצח במיאוצון בוס רנוויק, שהצליח להשלים 126.9 ק"מ. וזה לא נגמר, מה תגידו על מרוץ של 3,220 ק"מ ב-84 יום (יותר מ-38 ק"מ ביום) או על מרוץ 10,000 הק"מ בקצת יותר מ-250 יום?
גם התאחדות השחייה הבינלאומית תורמת את שלה ומקיימת עשרה אירועי מרתון במהלך השנה. זה מתחיל במרתון אלכסנדריה שיתקיים השנה למרחק 10 ק"מ ויטפס עד מרתון 57 הק"מ במים הצוננים של ריו קורונדה שבארגנטינה. בשנה שעברה, אגב, התקיים מרתון הרננדאריאס-פראניה הבינלאומי בארגנטינה, שנמשך לאורך 88 ק"מ. ראשון יצא מהמים דייויד מקה מדינה הספרדי, אחרי 9:09 שעות.
האכזרי מכולם: ה-BadWater בעמק המוות בקליפורניה
אבל אחת לשנה, בארה"ב, מתקיים מרוץ שכנראה שם בצל את כל סיפורי האימה הללו. נקודת הזינוק נמצאת באחד המקומות היותר נוראיים על פני כדור הארץ, ה-Death Valley שבקליפורניה. זהו מרוץ שמתחיל בגובה 84 מ' מתחת לפני הים ומסתיים כעבור 216 ק"מ (135 מייל) על פסגת הר וויטני בגובה 2508 מ'. מי שפעם חצה את עמק המוות (סביר להניח שזה היה בדרך לשולחנות ההימורים בלאס וגאס) יודע שבחודשי הקיץ אין לך מה לחפש באזור הזה, אלא אם כן אתה עושה את זה מהר מאוד, וברכב ממוזג מאוד.
ומיותר לציין שמארגני מרוץ ה-BadWater החליטו שאין מתאים מחודש יולי לערוך את המרוץ. בשנת 99' יצאו לדרך, בשעה 11:30 בבוקר, 44 רצים קשוחים במיוחד. הטרמומטר הראה על 51 מעלות צלסיוס (124 פרנהייט). בשעה 16:45 ירדה הטמפרטורה ל-48 מעלות. אחרי 67 ק"מ, כשהרצים הגיעו לגובה פני הים, החל טיפוס של 27 ק"מ עד לגובה 1,500 מ'. משם שוב ירידה ארוכה, שלאחריה עוד טיפוס מטורף. אחרי 166 ק"מ הגיעו הרצים לשלט שעליו נכתב "המרתון הרביעי", שעדכן אותם כי עברו עד אותה נקודה מרחק של ארבעה מרתונים.
את הקינוח שמרו לחמישים הק"מ האחרונים. חמישים ק"מ בהם טיפסו מ-1,140 מ' עד פסגת הוויטני בגובה 2,508. מי ששרד, זכה לראות לקראת הסיום את השלט "המרתון החמישי". אריק קליפטון מניו מכסיקו השלים ראשון את התענוג, שנמשך 27:49 שעות, כשהוא מקדים את הבא אחריו ב-47 דקות. בין הנשים סיימה ראשונה אנג'ליקה קסטנדה בזמן של 36:58 שעות. סקוט וובר סיים במקום ה-33 והאחרון בזמן של 56:34 שעות, כמעט 30 שעות אחרי המנצח.
סיוט? עניין של השקפה. לואיס קופר, שרק שנה לפני כן החלימה מסרט השד, סיימה שנייה בין הנשים בזמן של 40:14 שעות ואמרה בסיום: "זו הייתה חוויה שלא תיאמן! בהתחשב בזה שאמרו לי כמה משעמם זה יכול להיות, ובהתחשב בריצה אחרי קו לבן לאורך 135 מייל, פשוט נדהמתי עד כמה הכל היה יפה". המרוץ הבא יתקיים ביולי הקרוב. נכון לעכשיו, לא דווח על לחץ גדול בהרשמה.
אז איך הייתם מגדירים עכשיו את המרתון? ספרינט?