הנוער האובד

באיטליה עושים קולות של ניסיונות לקדם את הכדורגל, אבל בפועל שוכחים את הכשרונות המקומיים. האם זה יעלה ביוקר?

יואב אבן צור, אייסוקר
21/11/2010

בסרט "קסם הנעורים" הסטודנט לרפואה, ניקולה קאראטי, עומד לקבל את הדיפלומה עם הציונים שלו מהפרופסור לפתולוגיה.

- אז באולם הפרופסור שאל: "האם יש לך תוכניות לעתיד?"

- ניקולה גמגם: "מממ...לא חש..."

- "אז מוטב שתעזוב את איטליה. מה אתה רוצה להיות, כירורג?"

- "אני לא יודע, לא החלטתי עדיין"

- "כל דבר שתחליט, העיקר תסע מפה, לך ללמוד בלונדון, בפריז! תסע לאמריקה, אם תוכל. אבל תעזוב את איטליה שהיא ארץ שנועדה כדי שיהרסו אותה. מקום יפה אך מקום חסר תועלת, מקום שנועד לגסוס".

- "כלומר, לפי דעתך עוד מעט האפוקליפסה תבוא?"

- "אולי, ככה לפחות נצטרך לבנות מחדש. בניגוד לשם, פה הכל עומד במקום, נשאר בידי הדינוזאורים. תוותר, כדאי שתלך"

- "אז למה פרופסור אתה נשאר כאן?"

- "אז למה? יקירי, אני אחד מהדינוזאורים שצריך למעוך אותם".

אין מקום לצעירים

גרונוקרטיה - מסתבר שזו הסיבה לכך ש"איטליה היא לא מדינה לצעירים". בין השאר הציטוט הזה שייך לאריגו סאקי, שמאז אוגוסט 2010 משמש בתפקיד האחראי על כל הנבחרות הצעירות של איטליה בכדורגל. זה לא ממש מפתיע, מדינה שבה חמישית מהאוכלוסיה היא בת יותר מ-65 שנה ורוב מקבלי ההחלטות והפוליטיקאים שלה הם חלק מאוליגרכיה מבוגרת, שבה אפילו סילביו ברלוסקוני נחשב די צעיר עם כל המשמעויות הנלוות לכך.

אך כמה אירוני, האחראים למינוי אריגו סאקי ממנים דווקא את צ'ירו פרארה (43) למאמן הנבחרת הצעירה של איטליה, בדיוק לאחר צמד קמפיינים לא מרשימים במיוחד שבהם פיירלואיג'י קאזיראגי (41) אימן וקיבל הרבה ביקורות נוקבות וקשות. ופה תבוא הטעות הקשה, במקום לעשות הכל כדי לקדם את הכדורגלנים הצעירים ולתת להם לשחק בקבוצות הבכירות, ההתאחדות עסוקה בלקדם את המאמנים הצעירים שקודם כל אמורים לעבוד בליגות הנמוכות כדי לקבל חוויות וניסיון.

אותו פרארה שבקושי השלים 23 משחקים על הספסל עם יובנטוס בליגה הבכירה עד שאלברטו זאקרוני החליף אותו. בפלייאוף של אליפות אירופה מתחת לגיל 21, בלארוס ניצחה 0:3 בגומלין ששוחק באיצטדיון של באטה בוריסוב ומחקה ניצחון 0:2 של איטליה במשחק הראשון. אם מפה ציפו האוהדים שתבוא המכה שתחזיר את הצעירים לדרך הנכונה, הם בעצמם קיבלו את הסטירה בלחי השנייה. ג'אנקרלו אבאטה, נשיא הפדרקאלצ'ו, ושאר האחראים על הנושא, חוטאים שוב.

אין סבלנות

לא, זאת לא מדינה בשביל צעירים. מסתבר שבשביל להשקיע במחלקת הנוער שלה, נאפולי מוציאה כ-300 אלף אירו בשנה, הסכום אותו מילאן משלמת לחלוץ נבחרת שבדיה, זלאטן איברהימוביץ', על שבוע וחצי של אימונים קשים במילאנלו פלוס כמה משחקים. עד כדי כך הזכייה של איטליה במונדיאל מלפני ארבע שנים, וההצלחות של מילאן (2007) ואינטר (2010) בליגת האלופות סינוורו את האיטלקיות, עד שבקבוצה כמו מילאן מעדיפים להאריך את החוזים של אנדראה פירלו, ג'נארו גאטוסו, סנדרו נסטה וקלרנס סיידורף השבעים, ובאינטר מעדיפים בכלל לשכוח שהם מייצגים את איטליה, גם אם משמעות השם שלהם מצדיק את מה שההנהלה מרחוב דוריני 4 עושה. לאינטרנאציונאלה (בינלאומי באיטלקית) יש ארבעה איטלקים בסגל בלבד.

חלוצה לשעבר של לאציו ונאפולי, ברונו ג'ורדאנו, דיבר במחצית המשחק בין נבחרת הנערים של איטליה למקבילתה האוקראינית, אז התוצאה הייתה 1:2 לאורחים ממזרח אירופה, והזכיר בעיקר את הנושא המנטלי: הגישה המקומית לא נותנת לצעירים מספיק הזדמנויות מכיוון שיש לחץ מיידי להשיג תוצאות וזה מתבטא גם בסגנון המשחק. אם במדינות כמו ספרד או צרפת מעבירים את הכדור ומתמסרים בצורה סבלנית, באיטליה ממהרים מיד למחפשים את מצב הבקעה הקורץ אל מול השער, ואולי בגלל זה לא מגיעים אליו.

סבלנות היא מילה גסה באיטלקית גם בכל הנוגע לשוק ההעברות והקבוצות באיטליה מעדיפות לשלם כסף על כישרונות לא-איטלקיים כמו פאסטורה, הרנאנס, פאטו, ביאביאני, יובטיץ', האמשיק, קאבאני ואחרים, מאשר לחכות עד שסבסטיאן ג'ובינקו יגיע ויצרח: "אם הייתי ברזילאי או ארגנטינאי היו חושבים עליי יותר וגם הייתי גם משחק כדורגל. לפעמים אני מבכה את העובדה שאני איטלקי". ישנם אנשים שמאמינים כי אם שחקנים כמוהו היו משחקים יותר, הם כבר היו הופכים לתומאס מולר, אנחל די מריה או ססק פברגאס.

אין דקות

בדיקה של דקות המשחק של שחקנים מנבחרת איטליה הצעירה מעלה ממצאים מדאיגים: ויטו מאנונה, שוערה של ארסנל שמושאל להאל סיטי, רשם הופעה אחת במדי האחרונה והסיפור של השוער וינצ'נצו פיורילו דומה. משחקני ההגנה מסתבר שרק ארבעה משחקים בקביעות בקבוצותיהם: לורנצו דה סילבסטרי מפיורנטינה, אנדראה ראנוקיה המושאל מאינטר לגנואה (מה שמעלה את השאלה כמה דקות הוא יקבל אחרי שיחזור לנראזורי) ודאנילו ד'אמברוזיו ואנג'לו אוגבונה מטורינו. אצל האחרים המצב עגום בהרבה: דוידה סאנטון, שכבר הושווה לפאולו מאלדיני, נבלע בתוך ערמת הזרים של אינטר ולורנצו אריאודו, תוצר מחלקת הנוער של יובנטוס בקושי קיבל הזדמנויות בקבוצתו, ובקיץ קליארי רכשה חצי מכרטיסו, אך הוא עדיין הוא בקושי משחק.

משחקני הקישור למעשה היחיד שזוכה למקום קבוע בהרכב, הוא אסקייל מתיאס סקלוטו, שרץ קבוע באגף הימני של צ'זנה. אנדראה פולי ששייך לסמפדוריה שיחק העונה שעה וחצי באירופה ושאר התקוות האנונימיות האחרות מככבות בסריה B: בין השאר כריסטיאן פאסקוואטו שמושאל מיובנטוס למודנה, ואנטונינו בארילה מרג'ינה. בצורה מרדנית משהו, אמפולי נותנת אמון מלא בשחקנים צעירים כמו דייגו פאבריני, סלבטורה פוטי ואפילו רוברטו סוריאנו.

ומה בחלק הקדמי? מאתיה דסטרו, שנתגלה למגלי הכישרונות של אינטר בגיל 14, הושאל ביוני לגנואה וכבר בהופעת הבכורה ניצל את העובדה שלוקה טוני פצוע וכבש נגד קייבו. האם זה הספיק לו? לא ממש - דסטרו מקבל הזדמנויות בעיקר בקופה איטליה. לאלברטו פאלוסקי היה סיפור דומה במילאן והוא עזב לפארמה. את סטפאנו צ'וקה אוקאקה תוכלו לחפש על הספסל של רומא, את פדריקו מאקדה מגיח מדי פעם לדשא של אולד טראפורד וחלוצים כמו מאתיה מוסטאקיו תמצאו בעיקר בליגת המשנה. מאריו באלוטלי הוא דוגמה לאחד שהחליט לברוח, אבל שההתפתחות שלו עדיין מתעכבת. סך כל ההופעות של השחקנים שלבשו את מדי הנבחרת הצעירה בקמפיין מוקדמות היורו עמד על 180 בליגה הבכירה. מעט מדי.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

מוגש מטעם בי קיור לייזר

אין נקודות

כשהנבחרות הצעירות לא מניבות התוצאות, כשהשחקנים הצעירים לא מקבלים דקות משחק, זה משפיע גם על קודקוד הפירמידה ועל הכדורגל האיטלקי כולו. כנראה שההופעה הגרועה של נבחרת איטליה במונדיאל האחרון לא הייתה אפיזודה חולפת אלא משהו שמצביע על מגמה. זה היה המונדיאל הראשון שבו הנבחרת הכחולה לא הצליחה לנצח ולו משחק אחד וב-28 המשחקים של אינטר, רומא, מילאן, סמפדוריה, יובנטוס, פאלרמו ונאפולי במפעלים האירופאים, הן השיגו 33 נקודות מ-84 אפשריות. או בחשבון פשוט יותר, קצת יותר מנקודה למשחק.

התוצאה ברורה והרסנית, כבר בעונת 2012/2013 נראה בליגת האלופות ארבע נציגות גרמניות ורק שלוש איטלקיות. המצב ישפיע כלכלית על הקבוצות האיטלקיות מאחר שהכסף הולך ברובו למפעל הנוצץ והגאוותני של אופ"א ואדריאנו גליאני, מנהלה של מילאן, כבר לא יוכל להגיד שהוא בונה על מקום שלישי (בטח שלא מקום רביעי...), כי לקראת קיץ 2012 המקום השלישי יוביל רק לפלייאוף של ליגת האלופות ולא היישר לשלב הבתים המתגמל פיננסית.

מאיפה מביאים אופטימיות? אולי מכיוונו של צ'זארה פראנדלי שמונה למאמן הנאציונאלה ומנסה לבנות נבחרת חדשה, צעירה ומרעננת - בניגוד לקודמו מרצ'לו ליפי, שבנה על עיקרון הלכידות, הקבוצתיות והניסיון. הנבחרת הנוכחית אומנם עדיין לא מרשימה, אבל כוללת מעט מאוד שחקנים שעברו את 30. פראנדלי יהיה חייב לקחת את הזמן כי חלק מהמחיר של המדיניות של ליפי גרם לכך שמעט מהשחקנים מתחת לגיל הזה הופיעו יותר מעשר פעמים במדי הנבחרת הבוגרת.

בנוסף לאריגו סאקי שמונה בקיץ לאחראי על הנבחרות הצעירות, מונו גם צמד שחקני עבר לתפקידים טכניים בפדרקאלצ'ו: ג'אני ריברה, אותו ילד זהב שעוד מעט מגיע לגיל 70 ורוברטו באג'ו, שכבר שעבר את גיל הארבעים. באיטליה יש תקווה שאלו האנשים שיצליחו לתת תנופה למחלקות הנוער העניות, בהן יוכלו לגדול איטלקים שנוכל לדבר עליהם בעתיד ולא רק כעל הבטחות אנונימיות שלא מתגשמות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully