אני יודע, יש כאלו שחושבים שהיריבות הזאת כבר די מאוסה, וכמה אפשר לראות את אותן קבוצות משחקות אחת נגד השניה. ואני מסכים חלקית, ליריבות הזאת היו תקופות הרבה יותר טובות, עם ציפיה הרבה יותר גדולה למשחק, ועדיין מדובר ביריבות המענינת ביותר היום בפוטבול ואולי אפילו בספורט האמריקאי כולו, כזה שגורם לי כבר היום להתחיל להתרגש לקראת המפגש הזה, בעוד ארבעה ימים.
היתרון של המפגש בין הקולטס לפטריוטס הוא קודם כל העובדה שהם לא משחקים באותו בית, ולכן הם נפגשים מקסימום פעם בשנה עם עוד מפגש אפשרי בפלייאוף משהו שקורה בתדירות נמוכה בזמן האחרון (לא נפגשו בפלייאוף מאז 2006, למעשה). גם הג'טס-פטריוטס, למשל, היא יריבות חמה עם שורשים היסטוריים, אבל משום שהקבוצות נפגשות ביניהן לפחות פעמיים בשנה, היא הופכת להיות הרבה יותר טריוויאלית ופחות מעניינת.
כמובן, מפגש שנתי לא מספיק כדי ליצור את המשחק הכי מצופה בשנה, בשביל שזה ייקרה צריך שנקבל גם משחקים טובים ומענינים, ובמקרה של הקולטס-פטריוטס, אני חושב שכמעט כל שנה אנחנו מקבלים רגעים בלתי נשכחים, כמה לדוגמה.
עוד בוואלה!
- עונת 2001, דיוויד פאטן נותן הצגה כשהוא זורק, תופס ורץ לט"ד במשחק אחד, במה שהתחיל את הריצה של הפטריוטס לסופרבול הראשון שלהם.
- מאנינג מוסר לארבעה אינטרספשנס בחצי גמר ה-AFC של 2003, שלושה מתוכם לטיי לואו, במשחק שרובו היה בשלג. הפטריוטס ממשיכים משם לזכיה באליפות השניה שלהם
- הפטריוטס עוצרים ארבעה ניסיונות של הקולטס על קו האחד יארד ליין, כולל חסימה עצומה של ריצ'ארד סימור על אדג'רין ג'יימס, במשחק העונה הרגילה של 2004, שבעצם הכריע את יתרון הביתיות לזכות הפטריוטס, שהוביל ישירות ל-
- הפטריוטס מנצחים את המשחק הכי מצופה בעשור הנוכחי, בגמר ה-AFC של 2004, בעונה שבה פייטון שובר את שיא הט"ד וזוכה ב-MVP שני ברציפות, אבל נכשל מלהוות יריב לפטריוטס בקור של פוקסבורו והפטריוטס הולכים לזכות בסופרבול השלישי שלהם
- גמר ה-AFC של 2006, הקולטס סוף סוף מנצחים את הנמסיס שלהם מניו אינגלנד (אחרי שכבר ניצחו אותם בעונה הרגילה). למרות שהפטריוטס פותחים פער גדול במחצית הראשונה, פייטון חוזר בחצי שני מהאגדות ומחזיר את היתרון לקולטס, כשזכורה במיוחד מסירה של בריידי לקולדוול שהופלה כי הוא לא הסתכל, מסירה שהיתה משיגה פירסט דאון שהיה גומר את המשחק. הקולטס ממשיכים משם לזכיה בסופרבול היחיד שלהם בעשור הזה (והשני סך הכל)
- המשחק האחרון בין השתיים, בעונה הרגילה אשתקד, שמסתיים כאשר ביל בליצ'יק מחליט ללכת על דאון רביעי קצר עמוק בטריטוריה שלו ועם היתרון, קרוב לסיום המשחק. קווין פולק תופס את הכדור אבל קצר מהדאון הראשון, ומאנינג מרכיב דרייב מנצח.
אני בטוח שיש עוד רגעים גדולים ביריבות הזאת ששכחתי, אבל העיקרון די ברור. איכשהו, המפגש בין שתי הקבוצות האלו תמיד מוליד ניצוצות. אם זה בתצוגות בלתי נשכחות של שחקנים אם במשחקים צמודים צמודים ואם בכך שכל אחד מהקבוצות היתה צריכה למעשה לעבור דרך השניה על מנת לקחת אליפות. וכל אלו הם רק המתאבן לסיבה האמיתית שבגללה המשחק הזה הוא הטוב ביותר האפשרי וזה כמובן היריבות בין בריידי למאנינג.
בראיה לאחור, כולם יודעים לספר שהתחיה של ה-NBA בשנות השמונים היתה בחלקה הגדול כתוצאה מהיריבות הבלתי נשכחת בין לארי בירד למג'יק ג'ונסון. אני לא בטוח שעוד כמה שנים אנשים לא יגידו שהפריחה העצומה של ה-NFL בתחילת שנות האלפיים צריכה להיות מיוחסת ליריבות בין שני הק"בים הגדולים של ימינו. זה נכון שהפוטבול המקצועני נמצא במגמת עליה כבר כמה עשורים טובים, וזה נכון שהירידה בקרן הבייסבול (שביתה, סטרואידים) והכדורסל (ארוך מדי, משחק אינדיבידואלי מדי) נתנה במה לפוטבול להתרומם עליה. ועדיין, אני לא בטוח שה-NFL היה מגיע למקום שבו הוא נמצא היום בלי צמד הסופרסטארים האלו ובלי היריבות בינהם.
כמו מג'יק ובירד בזמנו, גם מאנינג ובריידי תמיד היו אלו שהגדירו אחד את השני, לפחות בדעת הציבור. הם תמיד נתפסו כסוג של הפכים אפילו אם לאותה תפיסה לא היתה אחיזה במציאות. הראשון היה הגולדן בוי, זה שסומן לגדולה מגיל צעיר ונבחר ראשון בדראפט, בעוד בריידי היה צריך לפלס לעצמו את הדרך בכוח לאחר שנבחר רק בסיבוב השישי וזכה להזדמנות רק בזכות פציעה של דרו בלדסו. מאנינג היה מכונת היריה, "הגרמני" כמו שקראו לו אנשים מסוימים, בעוד בריידי קיבל הרבה מאוד פקפוק בכשרון שלו וזכה לעתים לתג של "שחקן של מערכת". אחר כך באה התגית הגדולה מכולם, זו שבה בריידי הוכתר בתואר הווינר האולטימטיבי, ובמקביל מאנינג זכה בקוף הגדול על הגב ובתואר "הלוזר". כמה שנים אחר כך, פתאום התפקידים התחלפו. בפטריוטס של 2007, בריידי הפך להיות המוסר המושלם, זה ששובר את שיאי הט"ד בעוד דווקא פייטון הוא זה שלוקח אליפות ואילו בריידי נכשל פעמיים, גם מול הקולטס וגם מול הג'איינטס, דווקא במקום שבו הצליח הכי הרבה בעבר הקלאץ'.
כל אחד מהשחקנים הללו בפני עצמו הוא שחקן גדול וכזה ששווה צפיה בכל משחק שלו. אבל כשמשלבים את שנייהם יחד - ובניגוד לאלווי ומונטנה בזמנו, הם משחקים באותה חטיבה ולא נפגשים רק אחת ל-4 שנים אתה מקבל את המשחק האולטימטיבי. בצורה מענינת, אני חושב ששני השחקנים האלו כבר נמצאים היום בנקודה שהם כבר מעבר לאותן הגדרות ישנות. בריידי נתן מספיק עונות גדולות בקריירה מכדי להחשב כשחקן של שיטה, ופייטון זכה כבר בסופרבול והגיע לעוד אחד כדי להפסיק להחשב ללוזר (למרות הכשלון בסופרבול האחרון). שנייהם נמצאים בנקודה בקריירה שבה הם מסוגלים כבר ביום רע להרגיש את הסוף (למרות שלשניהם יש עוד לפחות שלוש-ארבע שנים לתת) ומסוגלים כבר לחשוב לא רק על המשחק של היום או מחר אלא ממש על המורשת שלהם. שנייהם היום הם בלי ספק שני השחקנים הטובים ביותר שיצא לצופה הפוטבול לראות בעשור האחרון, ואלוהים יודע כמה פעמים עוד ייצא לנו לראות אותם משחקים אחד נגד השני, ולכן כאוהבי פוטבול אין לנו ברירה אלא פשוט להדליק את הטלוויזיה ולהנות מההצגה הכי טובה שספורט יכול לתת היום. ואם כל זה לא שכנע אתכם, אז אני בטוח שזה כן:
עוד בוואלה!
