הישרדות, האי הבריטי: על ההתנהלות של אברהם גרנט בווסטהאם

אברהם גרנט קצת התבלבל. ווסטהאם תעלה למשחק הבית שלה נגד בלקפול כאנדרדוג? את המשפט "כרגע הסגל שלהם יותר עמוק, בלי פציעות, והם יכולים לעשות זה", שאמר המאמן הישראלי מספר ימים לפני ההתמודדות באפטון פארק, אי אפשר להבין אחרת. הנמכת ציפיות הפכה למנטרה הקבוצה של גרנט בשנים שלו באנגליה, אבל על אף שניתן לפרש אותה ככזו שנועדה להוריד לחץ מהשחקנים שלו, בשבועות האחרונים כבר יש מי בממלכה שהחל למאוס בה. הם כמובן, לא מבינים את המקום ממנו הוא בא.

אברהם גרנט הגיע ממדינת כדורגל זניחה במושגים עולמיים, אחרי שעבד בנבחרת שבאירופה לא באמת סופרים. אפשר להבין את רגשי הנחיתות איתם הוא נחת על הקווים של צ'לסי - כולנו היינו באים ממקום של מגננה, כשכל העולם שואל מי אנחנו ואיך הצלחנו להגיע לעמדה הזו - אבל למרות שמאז חלפו מספר שנים, המאמן הישראלי בשלו. המלחמה שלו היא עדיין מלחמה תדמיתית ולא מלחמה מקצועית.

כחלק ממסע הלגיטימציה שהוא עשה לעצמו אחרי שירש את ז'וזה מוריניו כמאמן צ'לסי, גרנט צייר (ועודנו ממשיך בכך) מציאות מדומה לפיה הוא הגיע לקבוצה במשבר. האמת כמובן שונה בתכלית. המאמן הישראלי ירש מהפנומן הפורטוגלי את אחד מסגלי השחקנים הטובים בעולם, שמוכיח עד עצם היום הזה כמה הוא רעב לתארים, ובשורה התחתונה, העונה שלה תחת גרנט הייתה היחידה של צ'לסי ללא תואר מאז 2005.

אחר כך הגיעה פורטסמות. כנראה שאף מאמן לא היה מציל את פומפי מירידה, אבל ספק אם עוד מישהו היה מנצל בציניות כזו את המצב האנוש של המועדון לתועלתו האישית ולהאדרת שמו כמו שעשה גרנט. הישראלי זיהה בחוכמה רבה את העובדה שהמועדון מדרום אנגליה רעב לגיבור טראגי ונכנס לעמדה הזו בשמחה. הצרה הייתה שבזמן שפורטסמות עדיין הייתה במרחק סביר מהינצלות, גרנט כבר היה מאוהב יתר על המידה בתפקיד הגיבור שהוא נטל לעצמו ונראה היה שהוא מרכז יותר מאמצים במציאת סיסמאות גאוותניות שיצוטטו בשמו בעיתוני האזור, מאשר במציאת פיתרונות למצב על הדשא. ווסטהאם הייתה הבאה בתור.

החודשים הארוכים של גרנט בפראטון פארק הוקדשו למלחמת התדמית שהוא ניהל מאז נחת באי הבריטי, אבל המעבר שלו לווסטהאם נתן את החותמת לכך שהוא הפך מאמן לגיטימי בפרמיירליג האנגלית. כמה חבל שהוא לא הבין את זה. בדומה לפוליטיקאים הישראלים, עמוק בתוך עונת 2010/11 וכשהוא עומד על הקווים של קבוצת כדורגל של מועדון גדול - נדמה שהוא עדיין עסוק במאבקי הישרדות אישיים כמאמן, ולא בניסיונות לעשות שינוי שיקפיץ את הקבוצה שלו מדרגה ובעצם כך גם אותו.

שינוי היא מילה גסה בהתייחס לשנים של אברהם גרנט בליגה האנגלית הבכירה. צ'לסי אליה הוא הגיע הייתה קבוצת צמרת לפניו והיא המשיכה להיות כזו איתו, אבל לא היו שם שינויים דרמטיים בסגל או בטקטיקה. פורטסמות הייתה קבוצת תחתית ומועמדת לירידה, שהמשיכה בדיוק באותו כיוון גם אחרי שהמאמן הישראלי הגיע אליה, ו-ווסטהאם נאבקה בשנה שעברה בתחתית, דבר שהיא עושה גם כעת. באף קבוצה בה גרנט עבד באנגליה, לא ניתן לזהות טביעת אצבע של מאמן, שינוי תפיסתי או אפילו שינוי בכיוון. עד עכשיו הוא תמיד היה בבחינת נוסע שעלה על הרכבת באמצע הנסיעה, תפס כיסא נוח ואיפשר לה להמשיך ללא הפרעות למקום אליו היא יצאה זמן רב לפני כן. כדי לשנות, צריך לקחת סיכונים, ואת זה גרנט לא הוכיח שהוא מוכן לעשות. הוא כאמור נמצא בשלב ההוכחות שבכלל מגיע לו להיות כאן.

היה משהו מעט מביך בעמידה של גרנט מחוץ למנהרת השחקנים, רגע לפני שריקת הפתיחה של המשחק בין ווסטהאם לארסנל באיצטדיון האמירויות לפני כמה שבועות. באותם רגעים הוא נראה כילד נרגש שעומד להגשים חלום, ובחלוף שניות של ציפייה דרוכה הרגע אכן הגיע: וארסן ונגר הגיח לכיוון הספסלים. גרנט קיבל את המאמן הצרפתי בחיוך רחב, וזה החזיר בלחיצת יד ועשה את דרכו במהירות לספסל קבוצתו. מבחינת גרנט זה הסיפור הגדול של המשחק.

ווסטהאם הפסידה 1:0 תוך הצגת כדורגל שהצליח להשכיח את העובדה שפעם שיחקו בה אלופי עולם, אבל החיוך הנרגש של גרנט ברגע לחיצת היד הזריזה עם ונגר קצת יותר מ-90 דקות לפני כן, נראתה כמו הניצחון שלו. וזו בעיה מבחינת הפטישים. הם הרי לא החתימו אותו בשביל שהוא יעשה עוד סיבוב במגרשי הליגה האנגלית, עליה הוא חלם כשפצח בקריירת אימון – כפי שהוא עצמו העיד הרב יותר מפעם אחת.

גרנט הוא המאמן הישראלי הטוב בכל הזמנים כי בשורה התחתונה נמצא מבחן התוצאה וזה מראה שהוא הגיע לליגה הטובה והעשירה בעולם, דבר שטקטיקנים ישראלים גדולים ממנו בהרבה לא עשו וספק אם יעשו. התכונות האנושיות שלו אמנם גרמו לכך שכל צעד או מינוי שלו התקבלו בחשדנות ובחוסר אמון מוצדקים, אבל הן גם אלו שגורמות להרבה מאוד שחקנים גדולים ששיחקו תחתיו בצ'לסי, פורטסמות ו-ווסטהאם, לומר עליו דברים טובים עד היום. הוא הצטיין בגילוי הזדמנויות לטפס למעלה הרבה יותר מאשר בגילוי כישרונות, התחבר עם אנשים בעלי השפעה, אבל לאחרונה ביצע טעות נדירה בזיהוי.

בקיץ האחרון הוא הפך סופסוף למאמן מן המניין בפרמיירליג, אבל במקום להבין שהחלום התגשם, הוא עדיין רודף אחריו בחשש וביראה. הוא נקלע לכדור שלג של תירוצים אודות פציעות וטעויות שיפוט, שמזמן לא מסתירים את הכישלון המקצועי. הוא עסוק יותר מדי בסיפורים על החבר הטוב פיל ג'קסון ופעמים רבות נראה כמי שרק רוצה להוכיח למצלמות שאלכס פרגוסון וארסן ונגר מכירים אותו. אבל את האוהדים של ווסטהאם סיפורים של פוליטיקאים לא מעניינים כרגע, גם לא מלחמות הישרדות שנועדו להרווחת עוד קדנציה. הם רוצים לראות אותם עושים שינוי. עדיף על המגרש.