ניר לוין מתאים? בית"ר תינצל? למי אכפת

מכניס קצת לפרופורציה, לא? לראות ילד בן 21, שוכב מחוסר הכרה, בין עיגול האמצע לרחבת השש-עשרה. הופך את מציאת האיזון הנכון בין אהדה לטירוף, בין פנאטיות לאהבת המשחק, בין שנאת היריב להבנה שמדובר במאבק ספורטיבי בסך הכל, לקל הרבה יותר. למעשה – לפשוט להדהים.

מכניס קצת לפרופורציה, לא? לראות גבר צעיר במדי קבוצת כדורגל, מונשם מפה לפה, עשרים שניות לאחר שבעט בכדור, נטול כל חשש שמשהו, משהו הרה גורל, בדרך להשתבש. הופך את כל המושגים שמוכרים עיתונים, שמוכרים כרטיסים, שמוכרים צעיפים, שמוכרים חזיזים, שמוכרים ספריי לריסוס כתובות נאצה, שמוכרים כלי מתכת משחיתים, למטופשים מאוד, למעשה – לחסרי חשיבות.

מכניס קצת לפרופורציה, לא? לראות ספורטאי בשיא כושרו ויכולתו מפרפר בין חיים למוות, במקום ובשעה הכי פחות צפויים. הופך את כל שנאות העבר, הסכסוכים בין מחנות האוהדים, האיבה בין המועדונים, המאבק על מיקום בטבלה, רשימת המוזמנים לנבחרת, מחדלי הבקרה התקציבית, אפילו את הגרלת משחקי הנבחרת למוקדמות יורו 2004, ללא כל-כך רלבנטיים. למעשה – לכמעט מיותרים.

מכניס קצת לפרופורציה, לא? לראות שני צוותי אמבולנסים, חובשים, רופאים ומעסים שוקדים בעיצומו של "קרב מסקרן בליגת העל" על השבת הדופק לשחקן כדורגל. הופך את כל קריאות ה"תתפטר! תתפטר!" לעברו של ניר לוין, את כל הנהמות לעברו של ברוך דגו, את כל הנאצות והחרפות כלפי אבי נימני, את היחס המשפיל כלפי אמיר שלח ואת התאיידותו המקצועית של גדי ברומר, להרבה פחות רלבנטיים. למעשה – ללא כל הקשר ראוי.

מכניס קצת לפרופורציה, לא? להיתפס להבנה שבאמצע בילוי המוני, בעיצומו של חג לתרבות הפנאי, חיי אדם מוטלים על הכף. הופך את תוצאת המשחק, את מועד המשחק החוזר, את פגיעותה של מכבי ת"א בעמדת המגן הימני מעתה והלאה, את סיכויי ההינצלות של בית"ר ירושלים מירידה, את הסכסוך בין קורנפיין למלול, את כיסאו המתנדנד של אלי גוטמן, את חזרתה השקטה אך ההחלטית של מכבי חיפה לפסגה, את גורל העולות והיורדות, את גורל אליפות ליגת העל, להרבה פחות מעניינים. למעשה – לכמעט ילדותיים.

מכניס קצת לפרופורציה, לא? להבין שבשניה אחת, במהלך בלתי משוער אחד, יכול כל כובד המשקל של ענף ספורט לנטות לכיוון אחר לגמרי, בגלל הדאגה לחייו של שחקן כדורגל, בן אדם אחד. אחד בסך הכל. הופך את כל הטרמינולוגיה הספורטיבית של "קרב לחיים ולמוות", "מאבק עד לטיפת הדם האחרונה", אפילו את "כיבוש", "הצלה" ו"נס" למגוחכים משהו. למעשה – פתטיים.

מעודד מאוד, לא? לדעת שברגע האמת, האוהדים ביציעים ידעו לגלות בגרות אנושית. ידעו להבדיל בין עיקר לטפל. ידעו להניח מאחריהם – הרחק מאחור – את כל השטויות הריקניות ונרתמו כולם לתפילה קולקטיבית אחת – שהילד ייצא מזה בחיים.

מעודד מאוד, לא? לדעת שאחרי כל ההמולה והחרדה והדאגה הכנה, שאיחדה את כל מי שהענף קרוב לליבו, תחת אותם שמים; שאחרי כל זה, ימשיכו לשחק כדורגל, בשבת הקרובה ובשבת שלאחריה. אנשים ימשיכו לאהוב בכל ליבם את המשחק ואת קבוצת ילדותם, שבטים גדולים של אנשים יהיו מאוחדים במכנה המשותף הבסיסי ביותר: החדווה. חדוות המשחק, חדוות הספורט, ומעל לכל, חדוות החיים.

רק שיהיה לנו בריא.