אלוהי הכדורגל

תודה לאלוהים על הכדורגל האירופי. מה היינו עושים בלעדיו? מה כבר יש לאדם בחיים? שגרת חייו של איש הפרולטריון גדושה באפרוריות מעיקה, ובכל פינה ניתן לזהות פרצופים עגמומיים ובני אנוש שנכנעים לבנאליה ומקבלים את חייהם בשוויון נפש, אבל לפתע, בלחיצת כפתור קטנה, נדלק לו המסך שזורק אותנו היישר אל זירות הגלדיאטורים בלונדון ובמילאנו, ועינינו מקבלות ניצוץ מפתיע. לא רק בלוח השידורים הטלוויזיוני קשה למצוא אירועים סוחטי אמוציות כמו אלו, אלא גם בחיים עצמם נדירה היא אותה תחושת עונג שיוצר הכדורגל, שגורם לנו לזנוח את האפאטיות, ממלא את לבנו בעליצות לא אופיינית ומאפשר לנו להיסחף לעולמם הקסום והאיכותי של ספורטאי העל.

בכל שנה שלב הבתים של ליגת האלופות זוכה לביקורות ולהשמצות, ובכל שנה מגיע המחזור שמצליח לבטל את כל הטענות האלו בזכות מקבץ של משחקים סוחפים. בימים כאלה הכל נראה מושלם, כשהקבוצות בשיא הכושר, האצטדיונים נראים מפוארים מתמיד, קולות הקהל המתמוגג מצליחים לשלהב כל אדם שיודע להעריך התרגשות אנושית, וכל אלה מתובלים בצילומי ה-HD שמעניקים את החותם הטכנולוגי לאנרגיות המוטרפות. השבוע היו אלה המפגשים בין טוטנהאם לאינטר ובין מילאן לריאל מדריד שהזכירו את הפוטנציאל שטמון במפעל המשובח הזה, עם שורה ארוכה של כוכבי על שמציגים רמה מקצועית שעדיין מצליחה להפתיע באיכותה. אז נכון שמצד אחד ערבי הצ'מפיונס הללו גורמים נזק אמיתי וישיר לליגת העל שלנו, ורק מחווירים את פערי הרמות ואת ההתעסקות הקטנונית שלנו בענף הגווע, אך מדובר במציאות כל כך רחוקה ועילאית, שקשה לקנא בה או להשוות אותה לאיזשהו אלמנט מקומי.

כל מי שזכה לראות את מעלליו של גארת בייל על הקו השמאלי בווייט הארט ליין עדיין נמצא תחת הרושם שמדובר באחת מתצוגות הכדורגל המופלאות של שחקן בתקופה האחרונה. בהתחלה חשבתי שזה רק אני, ושההתלהבות שלי טמונה בעובדה שיום אחד לפני כן עקבתי בעניין רב אחר התנהלותם באגף של יואב זיו וקלמי סבן, אבל אט אט התחוור שכל אירופה שותפה לתדהמה. לאורך השנים ראינו לא מעט שחקנים עם מהירות מסחררת וכוח פריצה חסר מעצורים, אבל בסוף כל מהלך כזה בייל ממחיש את ההבדל בין פוטנציאל צעיר לכוכב אמיתי: המסירה האחרונה.

איך היא תמיד כל כך חדה ומדויקת, מקדימה את המגן בסנטימטרים, ומוצאת את החלוץ בדיוק בחלל הקטן שבינו לבין השוער? סביר להניח כי בייל הוא מאותם בני מזל שהפעולה הזו באה להם בטבעיות. הוא אינו נזקק לחישובים מוקדמים של הזווית הנכונה והעוצמה הנדרשת, ומה שעבורו הוא אינסטינקט נלמד אחר כך בספרי התיאוריה, אבל קשה שלא להניח שהוא עבד על המסירות האלה כל חייו עד שהגיע לרמת מיומנות מושלמת שמאפשרת לו להגחיך את מייקון ואת שאר חבריו להגנה של אלופת אירופה. כשאני מדמיין את איציק עובדיה עומל באימונים עם סבן על ההגבהות שלו, קשה לי להבין איך נותרתי צרכן כל כך נאמן של ליגת העל.

ומה אפשר להגיד על ריאל מדריד? אולי מקור התלהבות מריאל טמונה ברעננות שלה, אולי זה כי פשוט כבר התרגלנו לברצלונה, אבל לפחות בינתיים מסתמן כי בברנבאו נבנית קבוצה מופלאה, כזו שמשלבת בין כישרון לטקטיקה, בין חדוות משחק למשמעת, בין יצירתיות התקפית לסדר הגנתי. יסלחו לי חובבי הספורט על ההשוואה בין מוריניו לאבי נמני, אך מאחר שגם במקומותינו ניתן להבחין בקבוצות עמוסות כוכבים שמתקשות למצות את הפוטנציאל שלהן, קשה שלא להסיר את הכובע בפני הגאון הפורטוגלי, ולתהות על הפערים שבין האלמנטים המקבילים.

קל להיגרר אחר התקשורת המתלהמת ולעשות שינויים תכופים בהרכב, טבעי לתרץ שמדובר בקבוצה חדשה שעדיין זקוקה לזמן על מנת להתגבש ולהתחבר, אבל מתברר שישנה אלטרנטיבה. האם יכול להיות שמאמן הוא גם מוטיבטור מושלם, אך גם טקטיקן בחסד? גם אישיות כריזמתית עם שיגעון גדלות, וגם נפש רגישה ואוזן קשבת לשחקניו? כיצד ייתכן שהדרישות של מאמן אחד משדרות לחץ ופאניקה, ושל אחר גורמות לדריכות ולמיצוי מלא של הפוטנציאל? כיצד ייתכן שהעבודה שנעשית בברנבאו ובקרית שלום זוכה לאותו כינוי, אימון?

עצם ההשוואה בין אירופה לישראל היא עלבון ליבשת, אבל כואב לראות שהפערים הם לא רק במיומנויות. הנה עולה לו מהספסל פיפו אינזאגי - אדם שכבר זכה בכל תואר אפשרי, חלוץ שהספיק לחורר מאות רשתות, שחקן שכבר נחים לו מיליוני דולרים בבנק, ספורטאי שבגילו המופלג אמור לגלות איזשהם סימני שובע – והנה הוא מתרוצץ על הדשא כמו נער מיוחם, כמו שחקן צעיר שמתמוגג מכל רגע שהוא נמצא על הדשא. שער הנגיחה שלו לרשת של קסיאס המחיש לא רק את חוש המיקום של חלוץ מיומן, אלא את התשוקה שלו, את המרדף האובססיבי שלו אחר הכדור, את הדחף לבצע את המשימה שלשמה הוא נולד, לכבוש שערים.

אף אחד לא מצפה מכדורגלן ישראלי לכבוש את פסגות הכדורגל שנכבשו על ידי אינזאגי, אבל ניתן לצפות לתשוקה שלו. על הנעת כדור מדויקת כבר ויתרנו, גם לקצב המהיר, למשחק הלחץ ולכושר הגופני של אחינו האירופאים הפסקנו לקוות, כל שאנחנו מבקשים זה רצון ומוטיבציה. רק תראו לנו שאתם יודעים להעריך את עוצמת החוויה, שאתם נהנים מהמשחק ומסורים לו כמונו. ואם אתם מחפשים מקור השראה, הביטו ברגליו העצבניות של פיפו בן ה-37 בעודו יושב על הספסל, שרק מבקשות דבר אחד: תנו לי עוד הזדמנות לשחק, לכבוש, ולהניף ידיים תוך ריצה לקהל.