מנגנוני הגנה

את הסיפור של מיאמי ניתן לסכם בינתיים במילה אחת - הגנה. בדומה לתחילת הדרך של השלישייה של בוסטון לפני שלוש שנים, בזמן שכולם ציפו לראות קבוצת התקפה חד פעמית התברר שהסיפור האמיתי מתחבא בצד השני של המגרש, בו הסלטיקס התחברו לקבוצת הגנה מהטובות בהיסטוריה. אם המשחקים הראשונים הם אינדיקציה, קבוצת הסופרטארים של ההיט יכולה להיות אפילו טובה יותר.

84 נקודות ספגו החניכים של אריק ספולסטרה בחמשת המשחקים הראשונים, משחקים שכללו את אורלנדו ובוסטון הנהדרות. הניצחונות של מיאמי נסגרו מוקדם ואפשרו ליריבות זמן זבל שעזר להן לנפח קצת מספרים, אחרת הן לא היו מגיעות גם ל-80. מיאמי מצליחה גם למנוע מהיריבות לזרוק הרבה וגם משאירה אותן על 38 אחוזים מהשדה.

מי האחראים העיקריים על ההגנה המצוינת? אולי שמעתם עליהם - לברון ג'יימס ודווין וויד. בזמן שבהתקפה הם עוד לומדים לעבוד יחד, קל היה לשכוח שהם אולי שני השומרים הטובים בליגה אוף דה בול - העזרה שהם מייצרים לכל אורך ורוחב המגרש מדהימה, היא כוללת שילוב של האתלטיות והבנת המשחק שלהם ועוזרת להם להיות שני מהלכים לפני ההתקפה כל הזמן. תוך כדי כך הם גם דואגים לנטרל את השחקנים שלהם, שמספקים עד כה מספרים מביכים. גם שלושה משחקני הפנים - בוש, אנתוני והאסלם, זריזים מאוד לעמדות שלהם והופכים את ההגנה של מיאמי מול פיק נ' רול ליעילה במיוחד.

יש למיאמי שני חסרונות הגנתיים בולטים. הפחות משמעותי הוא שאין להם שומר קלאסי לפוינט גארד, אולי מריו צ'אלמרס שמתחיל להתאושש ישנה את זה. היותר משמעותי הוא שקשה להם עם שחקני פנים דומיננטיים. אנתוני מתקשה מול סנטרים גבוהים כמו ברוק לופז, בוש לא טוב מול פאוור פורוורדים שקולעים מבחוץ כי הוא נוטה לשכוח אותם כשהוא בא לעזרה.

עושה רושם שזאת הולכת להיות עונה של פוינט גארדים. זה מתחיל עם השלישייה שנאבקה על מקום בסגל ועל דקות בנבחרת ארה"ב בקיץ וכל אחד מהשלושה יצא מהסיפור הזה עם משהו להוכיח. אז מי יותר מרשים בינתיים - רייג'ון רונדו עם ממוצע פסיכי של 16.4 אסיסטים למשחק אחרי חמישה משחקים (יותר משתי קבוצות), דרק רוז שמספק 26.8 נקודות ו-10 אסיסטים למשחק או ראסל ווסטברוק שנותן 7,7,222 עם נתונים הזויים מהעונשין?

השלישייה הזאת הולכת ללוות אותנו שנים ארוכות. שלושתם משחקים בקבוצות ששואפות לצמרת הגבוהה, הם בני 24 (רונדו) ו-22 (ווסטברוק ורוז) והתחרות ביניהם כבר בעיצומה - רוז ורונדו התחילו אותה בסדרת הפלייאוף המיתולוגית ההיא, ווסטברוק הצטרף כשעבר אותם בסיבוב בקיץ.

אליהם ניתן להוסיף את הצ'ילבות הוותיקות יחסית כריס פול ודרון וויליאמס. הראשון מוביל את ניו אורלינס לפתיחה מצוינת ומזכיר את השחקן שהיה לפני שנתיים, השני הוא המניה הכי יציבה בליגה בשנים האחרונות ל-20 נקודות ו-10 אסיסטים. וזה עוד לפני שמדברים על ג'ון וול שיופיע בסעיף הבא. ביחד זה יוצא שישה רכזי-על בגילאים 20-26 שאין דרך הגיונית לדרג אותם מבחינת פוטנציאל בלי לקפח אף אחד.

ג'ון וול עוד לא הספיק לפתח יריבות עם פוינט גארדים, אבל הגורל סידר לו מאבק עם בחירה ראשונה נוספת ולא פחות מוכשרת. הפציעה של בלייק גריפין הזיזה את עונת הרוקי שלו בשנה ושתי המפלצות הפוטנציאליות החליטו להוכיח מהשנייה הראשונה שהמאבק שלהם על תואר רוקי העונה הולך להיות משהו מיוחד.

שבוע וחצי הספיקו כדי לגרום לכל חובב כדורסל להתרגש מהשניים האלה. וול התפרץ ל-NBA עם מספרים שכוללים 23.7 נקודות, 10.3 אסיסטים, 9 הליכות לקו ולא פחות מ-4 חטיפות (בזכות משחק של 9 חטיפות מול פילדלפיה) בשלושת המשחקים הראשונים. אפילו 4.7 איבודים לא מקטינים מהפתיחה שלו. בלייק הגיב עם חמישה משחקים וממוצע של 17 נקודות, 10 ריבאונדים ודאנק מהדהד בערך כל שלוש דקות. בינתיים וול מוביל, אבל תהיו בטוחים שהתגובה של גריפין עוד תגיע. אני לא מתכוון להתפלא משום דבר שקשור לצמד הזה, כולל לא להשוואות לעונת הרוקי של מג'יק ג'ונסון ולארי בירד שתיכף יתחילו.

אחרי שכל השחקנים חיכו לקיץ 2010 וכל מי שהיה יכול דאג להגיע לקיץ הזה פנוי, קיץ 2011 מתברר כאנטיתזה המושלמת. הימים האחרונים של אוקטובר הם הצ'אנס האחרון של שחקנים להאריך חוזה לפני הקיץ, ופחות או יותר כל מי שיכול היה קפץ על ההזדמנות. מכיוון ששתי האופציות העיקריות לקיץ הבא הן שביתה או הסכם שיקטין משמעותית אורך וכמות של חוזים, שחקנים שבכל מצב אחר היו מעדיפים לנסות את מזלם בשוק החופשי חתמו על חוזים ארוכים בקבוצות שלהם.

שני השחקנים שהיו אמורים להיות השמות החמים של הקיץ הקרוב פרט לכרמלו אנתוני (שאצלו מדובר באפשרות יציאה מהחוזה, לא בחוזה שנגמר), התחייבו השבוע לקבוצות שלהם לשנים הקרובות. טוני פרקר - ה-MVP של הגמר לפני שלוש שנים, ואל הורפורד - אולסטאר צעיר שמשתפר כל שנה, חתמו על חוזים שהם לא יותר מסבירים עבורם בקבוצות שכנראה יהיו בדרך למטה בשנים הבאות.

הדיבור סביב פרקר היה על כך שיצטרף לאמארה סטודומאייר ואולי גם לכרמלו בניקס כדי שגם בתפוח הגדול תהיה שלישייה גדולה, עכשיו הוא יישאר במושבת הזקנים של סן אנטוניו לארבע שנים וכנראה עד סוף תקופת השיא בקריירה שלו. הורפורד היה יכול לחפש קבוצה גדולה שמחפשת שחקן פנים דומיננטי (למשל, אוקלהומה סיטי) אבל בחר להבטיח את עתידו עם חוזה לחמש שנים באטלנטה שלא ממש יכולה להרשות לעצמה את זה, אבל לא יכלה גם לוותר על ההזדמנות להחתים את הורפורד במחיר מצוין, ומנסה עכשיו לקצץ הוצאות בעזרת טריידים. קשה להאמין שלפני קיץ רגיל ההחתמות האלה היו מתרחשות.

מה הקשר בין קווין לאב לרודני סטאקי? שניהם השחקנים הכי טובים בקבוצה שלהם, שתיים מהחלשות בליגה, ושניהם מצאו את עצמם השבוע יושבים דקות ארוכות על הספסל בגלל מערכת יחסים רעועה עם המאמן שלהם. קשר נוסף הוא ששניהם לא צריכים להיות השחקנים הכי טובים בקבוצת NBA, הרבה יותר מתאים להם להיות מספרי 2 או 3 של כוכבים אמיתיים.

יכול להיות שהסיפור כאן הוא שהמעמד גדול על לאב וסטאקי והם לא כל כך יודעים איך להתמודד איתו. מצד שני, אולי אלה המאמנים הכושלים קורט ראמביס וג'ון קיוסטר שמוציאים את התסכול על השחקנים שאמורים לסחוב את הקבוצה שלהם ולא מצליחים. אם הבעיות יימשכו, יהיה מעניין לבדוק האם ההנהלה תצדד בשחקנים המובילים שלא ממש מובילים או במאמנים שלא מנצחים. צרות של עניים.