פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הפעם לכלכתם

        המדולנדס החדש נוצץ ונקי, התפאורה שמסביבו והג'טס לא כל כך. דוד רוזנטל העביר אחר צהריים בהשראת הסופראנוס

        עיתונאי הספורט המנוח מבוסטון וויל מקדנה אמר פעם על המדולנדס: "כשאתה נוסע לשם, קודם אתה מריח את זה, אחר כך אתה רואה את זה ובסוף אתה גם דורך על זה". זו הייתה אמירה שנכונה במלואה לגבי איצטדיון הג'איינטס הישן שעמד שם עד השנה, ובחציה גם לגבי האיצטדיון החדש. לא בגלל המבנה המשוכלל שאליו עוד נגיע בהמשך, אלא בשל הדרך לשם. הרגעים הראשונים שלאחר יציאת הרכבת מפן סטיישן לסיקוקוס, ניו ג'רזי, בואך המדולנדס, הם אלה שחושפים את התרמית הגדולה של מנהטן - אי נוצץ שמשדר עושר ושררה, רחוק רק קילומטרים ספורים משדות עגומים, ביצות ומפעלים נטושים שבסביבתם עגלות טריילר שמחכות להירתם למשאית.

        בסוף הדרך הקצרה הזו עומד המדולנדס החדש. איך הוא, תשאלו? כמו כל איצטדיון חדש. מריח נקי, נראה נקי, תלוש לחלוטין מאווירת כורי הפחם התאצ'ריסטית שמקיפה אותו, פרח מלבלב ויפה במדבר אפור וחסר השראה, המגרש היחיד ב-NFL שמשרת שתי קבוצות. כמו, בעצם, שהיה עד עכשיו. "הרצון של הג'טס באיצטדיון משלהם גרם לעיכוב בבניה", אומר מארק למפינג, יו"ר המדולנדס החדש שהיה עד לפני שנתיים נשיא קבוצת הבייסבול סט. לואיס קרדינלס (בראיון שתואם דרך ESPN ישראל). "ברגע שגם הם וגם הג'איינטס הגיעו להבנות שלא ריאלי לבנות שני איצטדיונים, הבנייה התחילה להתקדם". למפינג מתגאה במיוחד בוורסטיליות של האיצטדיון. "צריך לזכור שאנחנו, בניגוד לכל מגרש אחר בליגה, עובדים בכל שבוע. פעם אחת הוא המגרש הביתי של הג'טס ופעם אחת של הג'איינטס. זה דורש החלפה מיידית של כל התפאורה והמרצ'נדייז. בטרום העונה היינו צריכים להשאיר פה אנשים שיעבדו לתוך הלילה, כי שתיהן שיחקו כאן יום אחרי יום. אבל הלוואי עלינו צרות כאלה".

        אבל זה, כמובן, רק החימום. ההצגה האמיתית לא שייכת לצוות הפיתוח של המדולנדס החדש, אלא לשחקני הג'טס ובעיקר לאוהדים. יש איזושהי תחושה שכל מי שגר בניו ג'רזי, במיוחד אם הוא אוהד ג'טס, הופך באיזשהו שלב בחייו להיות חלק מהקאסט של "הסופראנוס". אתה יכול להיוולד למשפחה בלונדינית בעלת עיניים כחולות, ברגע שאתה מגיע לגיל 40 השיער שלך מאפיר בצדעיים, אתה מושח אותו לאחור עם קילו ג'ל והעיניים נהיות שחורות ותובעניות. ההוכחה החיה לכך היא הברנש שצועק בפה חסר שיניים למישהו לא מזוהה: "Eh, Steve, whe da fuck is Joe?", בחיקוי לא מכוון אבל מוצלח מאוד לג'יימס גנדולפיני. מצד שני, בהחלט ייתכן שהוא דווקא מניו יורק, כי ניו יורק היא העיר שבה לכולם קוראים סטיב או ג'ו.

        ריאן יוצא מפוקוס

        הציפיות מהג'טס גבוהות. אחרי ההפסד לבולטימור במחזור הפתיחה, הגיעו חמישה ניצחונות רצופים, השניים האחרונים דחוקים ועם לא מעט מזל, אבל גם מראים על אופי. אחת התחפושות היותר אופייניות ביציעים מספר שעות לפני ליל כל הקדושים היא של רקס ריאן, שעלה כמה מדרגות בדרך למעמד של אלוהים. כל מה שצריך הוא אוזניות, פאה אפורה וכרית שמוחבאת מתחת לבטן ויוצרת דימוי של כרס ענקית. הם אוהבים את ריאן, אוהדי הג'טס, כי יש לו פה גדול ובמיוחד משום שהוא עומד מאחוריו. מבחינתם, גרין ביי הפצועה והחבולה היא רק עוד מהמורה קטנה ובלתי מורגשת בדרך אל הפלייאוף.

        אלא שפתיחת המשחק מבשרת אחרת. מסתבר שמייק מקארתי הכין את גרין ביי, ולא רק בצד המקצועי אלא בעיקר המנטאלי. בגלל רשימת הפצועים המתארכת הכניסו הפאקרס הרבה שחקנים חסרי ניסיון להרכב, מה שגרם לשופטים לזרוק לא מעט דגלים צהובים. לכל אורך המחצית הראשונה לא נזרק, כמדומני, אפילו דגל אחד כנגד גרין ביי. המשמעת הזו עזרה לאורזים לא רק להישאר במשחק, אלא גם להכתיב את הקצב שלו.

        ריאן הוא בדרך כלל אחד ממנהלי המשחק הטובים ביותר בליגה, אבל להתמודדות הזו הוא הגיע לא מוכן. משהו בפתיחה המהממת של הפאקרס הוציא אותו מפוקוס. הסילונים לא נראו מפוקסים והמאמן החליט ללכת על מהלך טריק מעניין ולזייף פאנט. סטיב וות'רפורד, הבועט המרחיק, רץ והשיג, לכאורה, דאון ראשון, אבל לאחר הערעור של גרין ביי נקבע שהוא לא עשה זאת והכדור חזר לגרין ביי. מייסון קרוסבי העלה את הפאקרס ליתרון 0:3, והנקודות שלו, שנראו תחילה כמעט חסרות משמעות, עוד יעשו את ההבדל. הן, וההחלטות הבאות של ריאן.

        זהירות, מלחמה בדרך

        הדבר הכי מעצבן שאפשר למצוא בג'טס, מלבד האוהד המאוס אד הכבאי (למה להפוך את הדבר הזה לאייקון?), הוא צפירות האזעקה העולות ויורדות כשהקבוצה נכנסת למוד של הגנה. בכל פעם שהתקפת גרין ביי עולה למגרש, המוח קולט צליל מעוות שמשלב בין התחושה של ערב יום השואה להכרזה על פתיחת מלחמת יום הכיפורים. אבל זה כנראה עוזר להגנת הג'טס, שממשיכה להשתיק את ארון רוג'רס והפאקרס. משחק הריצה של האורזים לא מדהים גם כך מאז פציעתו של ריאן גרנט, וההגנה של הסילונים היא יותר מדי בשבילם.

        אלא שלמזלה של גרין ביי, ריאן לא ממש הופיע למשחק. מהלך הפייק פאנט של וות'רפורד היה הפעולה החיובית האחרונה שלו, פחות או יותר, בהתמודדות. אחרי שערער על פאמבל ולא זכה, סמוך להפסקה הוא ערער על מהלך נוסף, של חטיפה למסירה של מארק סאנצ'ז. לא היה שום היגיון בערעור במקרה הזה, גם בשל מיקום הכדור (הג'טס היו בועטים פאנט בכל מקרה, בחלק המגרש של גרין ביי) וגם משום שזה היה ערעור שני במשחק. מכיוון שהוא כשל בראשון, לא הייתה לריאן הזדמנות לקבל עוד אחד. כך או אחרת, היה ברור שההחלטה תתנקם בו בהמשך. כדי לזרות להוסיף חטא על פשע, הוא גם הפסיד בערעור.

        סאנצ'ז ייצר יחד עם ג'ריקו קוצ'רי מספר מהלכים גדולים, אבל הג'טס מצאו בכל פעם מחדש דרך לא לשים נקודות על הלוח, אם על ידי החטאת שער שדה, עבירות מטופשות או איבוד. כשברבע הרביעי תלש צ'רלס וודסון המעולה את הכדור מידיו של דסטין קלר, ההילוך החוזר הראה בבירור שיש מקום לערער. אצטדיון שלם נחר ודרש דגל אדום, רק שמה לעשות, לג'טס כבר לא הייתה את האפשרות הזו. ריאן עוד בזבז שלושה פסקי זמן כשעל השעון נותרו יותר מארבע דקות, ובעצם חרת ברזומה את המשחק הגרוע ביותר שלו כמאמן ניו יורק. העובדה שהקבוצה שלו לא שמה אפילו נקודה אחת על הלוח רק מעצימה את התחושה.

        גרין ביי בעצמה הצטיינה ביציעים. קשה להבין איך קבוצה שמגיעה מעיירה כל כך קטנה מביאה עימה כל כך הרבה אוהדים לכל מגרש, וקשה היה להבחין בין הירוק של הג'טס לזה של הפאקרס. אבל אפילו יותר מהקהל המסור שלהם, הפאקרס נתנו שיעור בנחישות ובהגנה. הכניסה של צ'רלי פפרה בקוצ'רי מנעה השלמה בדרייב הכי חשוב של הג'טס במשחק, ובמהלך שלאחר מכן גילה קליי מת'יוס האדיר לסאנצ'ז איך מריח בית השחי שלו. עד ההתמודדות הזו, גרין ביי לא הייתה ממושמעת ולא ידעה לסגור משחקים. יכול מאוד להיות שבמדולנדס החדש היא סללה לעצמה מחדש את הדרך לשלבים הגבוהים של הפלייאוף.

        ורק הערה קטנה לסיום: כנראה שיש דברים שרואים אחרת בטלוויזיה ובמגרש. היה משחק פוטבול גדול. ובעצם, עוד הערה קטנה אבל גדולה לסיום: תודה מיוחדת לג'ן סינגארי מ-ESPN על הסיוע בלוגיסטיקה סביב המשחק.