הכי מצליחה בספרד

את האמת העגומה של הליגה הספרדית ביטא השבוע מרקוס סנה בצורה נהדרת. אחרי שבעה מחזורים, ויאריאל שלו ניצבת בגאון במקום השני והיא מציגה כדורגל יפהפה. אחרי ניצחון 0:2 של ויאריאל על אתלטיקו מדריד בתחילת השבוע, רוב העיתונים בספרד אפילו העיזו להכתיר אותה כ"אלטרנטיבה" למאבק הדו ראשי על הכתר, משאלת הלב של מי שמשווע לקבוצה שתשבור את ההגמוניה של ברצלונה וריאל מדריד, אבל סנה הוותיק יודע שזה לא יקרה.

"אולי אנשים חושבים שאנחנו יכולים להצטרף לברצלונה וריאל מדריד במאבק, אבל אנחנו יודעים שהן לא חלק מהמלחמה שלנו", אמר הברזילאי-ספרדי על קבוצתו הנהדרת , שתפקידה בחודשיים הראשונים של עונת 2010/11 החוויר ונדם נוכח ההד התקשורתי חובק העולם של מסי, רונאלדו, הבלאוגרנה והבלאנקוס.

סנה צדק וכנראה שגם העיתונאים הספרדיים שקבעו שיש מתחרה שלישית על התואר, עשו זאת מתוך התלהבות רגעית. ויאריאל לא תשמש העונה אלטרנטיבה במאבקי האליפות והכוחות בין שתי הענקיות המטוקבקות, אבל בין השורות העבות שנכתבות מיציעי העיתונאים בסנטיאגו ברנבאו וקאמפ נואו, היא בינתיים כן מבשרת על אלטרנטיבה אחרת – סיפור ההצלחה הכי גדול עד עכשיו בספרד.

סיפורי הצלחה של קבוצות קטנות בדרך כלל נגמרים במהירות דומה לזו בה התחילו. מה שמביא אליהם הם בדרך כלל צירופי מקרים או נסיבות של חבורת שחקנים שפתאום מבינים האחד את השני בצורה עיוורת ומגיעים לשיאם, מאמן שמפענח במדויק את הצרכים של הסגל שעומד לרשותו ובעיקר חיבור כמעט מושלם בצד המקצועי. כשאחד מהקשרים הללו נפרם, בדרך כלל מתחילה הנפילה.

אלאבס וסלטה ויגו נעלמו ממפת הליגה הבכירה בספרד אחרי כמה שנים פנטסטיות ותחזיות רבות ניבאו עתיד דומה לויאריאל, שאת החלק הארי בהיסטוריה שלה העבירה בליגה השלישית ובליגה הרביעית. מבחינת אותם חזאים, העזיבה של מנואל פלגריני לריאל מדריד בסוף עונת 2009/10 סימנה את תחילת הסוף של ויאריאל כקבוצת צמרת ואולי בכלל בליגה הראשונה.

המאמן הצ'יליאני אמנם רק עמד על הקווים והיה רק איש אחד בלבד, אבל בשנים שלו באל מדריגל, כפי שציין השבוע סיד לאו ב"גרדיאן", "הוא בנה לא רק קבוצה אלא מורשת". גם כששחקנים באו או עזבו, גם אחרי שרומן ריקלמה נזרק ליציע בבושת פנים, לויאריאל היו פנים וצורה. היא שיחקה כדורגל דרום אמריקאי, שמבוסס על הנעת כדור איטית ומסירות קצרות, סגנון שהדגיש שחקנים טכניים ויצירתיים ונגמר עם ההגעה של ארנסטו ואלוורדה למועדון במקומו של פלגריני.

ואלוורדה היה ועודנו מאמן מאוד מוערך בספרד, אבל הוא ביקש מהשחקנים שלו לשחק כדורגל שונה, לא את המשחק אליו הם התרגלו. עכשיו הקבוצה התבססה הרבה יותר על פיזיות, שחקני החלק הקדמי התבקשו ללחוץ ללא הרף את ההגנות היריבות והנעת הכדור הייתה הרבה יותר מהירה והרבה פחות סבלנית. שבעה מחזורים בתוך העונה, בדיוק באותה נקודה בה אנחנו נמצאים רק שנה אחורה, הצוללת הצהובה צללה למקום האחרון. אלאבס וסלטה ויגו כבר קרצו, אבל שורה של החלטות נכונות בקומת ההנהלה החזירה את הקבוצה לחיים.

למרות שואלוורדה הצליח לייצב את הקבוצה בהמשך העונה, ראשי המועדון החליטו שהשינוי שלו לא טוב דיו ושלחו אותו הביתה בינואר. מי שהגיע במקומו היה חואן קרלוס גארידו, עד לא מזמן שם אלמוני גם במונחים של הכדורגל הספרדי ושמעולם לא עמד על הקווים של קבוצה בליגה הראשונה. גארידו היה מאמנה המוצלח והמצליח של הקבוצה השנייה של המועדון וכשהוא יודע שאם לא יצליח בחודשים הספורים שנותרו עד סיום העונה, הוא יפספס את הצ'אנס הגדול. הוא החזיר לויאריאל את הכדורגל המוכר שלה ולבסוף הוביל אותה למקום השביעי. המאמן קיבל תהודה בדמות חוזה לעונה נוספת וסיפור ההצלחה נמשך לאחרונה, בנסיבות לא פשוטות.

כמו קבוצות רבות אחרות, גם ויאריאל נקלעה בשנים האחרונות לחובות כספיים ובקיץ האחרון היא נכנסה למיני תכנית הבראה. דייגו גודין, שהיה אחד מהשחקנים הטובים במונדיאל, נמכר לאתלטיקו מדריד ושחקנים אחרים כיוסבה יורנטה, רובר פירס וחאבי ונטה נמכרו או עזבו. ההכנסות ממכירת השחקנים עמדו על כ-17 מיליון יורו, אבל חשוב מכך, ההוצאות על משכורות לשחקנים קוצצו בשליש.

מנגד, הקבוצה החתימה שני שחקנים בלבד: קרלוס מארצ'נה שעלה לה 2.2 מיליון יורו ובורחה ואלרו, שהגיע בהשאלה מווסט ברומיץ' האנגלית והפך לשחקן הרכש הכי טוב ומשפיע בשבעת המחזורים הראשונים. אלא ששניים לא יכולים לכסות על העזיבה של שבעה שחקנים ומי שעשה את זה היו צעירים שמכירים כל כך טוב את המאמן גארידו, זכר לשיתוף הפעולה ביניהם בקבוצת המילואים.

בויאריאל ידעו לקרוא את המפה היטב כבר לפני שנים והבינו שגם אם מפעם לפעם ינחיתו שחקנים בסכומי העברה גבוהים יחסית, הם לא יכולים להתחרות עם רוב המועדונים הגדולים בנושאי רכש. לכן הם פיתחו מערכת סקאוטינג משומנת (סקאוט של קבוצה אחרת סיפר פעם שבכל מקום אליו הגיע בדרום אמריקה, נאמר לו שויאריאל כבר סיכמה עם הכישרונות הגדולים המקומיים) ובנוסף השקיעו רבות במחלקת הנוער. את התוצאות אפשר לראות היום.

ההצלחה של ויאריאל אם כן, נובעת מהחזרה לכדורגל שהביא לה תוצאות בשנים עברו והשילוב בין שחקנים בעלי ניסיון, לצעירים שגדלו אצל המאמן הנוכחי. מצד אחד סנטי קסורלה שחזר לשיאו, ז'ואן קאפדוילה ומרכוס סנה הוותיקים, נילמאר שלא מפסיק לכבוש וג'וזפה רוסי הענק, ומצד שני מתאו מוסאקיו שבגיל 20 תפס את מקומו של גודין בהרכב או חואן קטאלה, חאבייר מאטייה וג'פרסון מונטרו, שעקב העזיבה ההמונית בקיץ, הפכו לשחקני רוטציה לכל דבר ובינתיים לא מאכזבים.

"יש קבוצה שדוהרת אחרי שני הקטרים, ריאל מדריד וברצלונה: ויאריאל. קבוצה מענגת שמניעה כדור במשולשים, שמחוברת בצורה נהדרת, שהשחקנים שלה נעים כמו מלאכים", נכתב השבוע ב"אל פאיס" ו-19 הנקודות של הצוללת הצהובה מתוך 24 אפשריות מהווים את פתיחת העונה הטובה בהיסטוריה של המועדון.

מה ייצא מזה העונה? כאמור – לא אליפות, אבל אולי כן חזרה לליגת האלופות ובטוח מודל זמני להתנהלות נכונה. בזמן שאלאבס מדשדשת בליגה השלישית, סלטה ויגו הפכה לחברה קבועה בליגת המשנה ודפורטיבו לה קורוניה פותחת עונה בצורה מאוד לא משכנעת, ויאריאל עושה הכל כדי להוכיח שהיא כאן כדי להישאר.