להיות מייקל ג'ורדן

מאזן בעונה שעברה: 57-25

סיימו את העונה: עם טבעת אחת יותר משאקיל. הדרך לשם עברה במקום הראשון במערב, ב-2:4 על אוקלהומה סיטי, 0:4 על יוטה, 2:4 על פיניקס ו-3:4 על בוסטון בגמר.

ופתאום זו נהייתה שושלת. שושלת קובי. גם לו יש אחת שרשומה רק על שמו. שתי אליפויות וגמר, והמונה עדיין דופק. איך ראוי לזכור את שושלת קובי, נכון לעכשיו? על הנייר, זאת קבוצת שואו-טיים לכל דבר, התקפית ומלהיבה כמו שהצהוב-סגול אוהב לייצג. בפועל, זו קבוצה שזכתה באליפות מרשימה עם הציפורניים, קבוצה שהתכונה הבולטת שלה הייתה האופי.

היעילות מקפיאת הדם הזאת של קבוצות של פיל ג'קסון - השימוש המושלם ביתרון הגובה, מזעור החסרונות (קליעה מבחוץ, ספסל), פתרונות טקטיים לכל יריבה, סלי הנצחון של פאו גאסול ורון ארטסט מריבאונד התקפה במשחקים חשובים, השלשה הגדולה של ארטסט במשחק 7, היכולת של דרק פישר למצוא כוחות לעוד רבע גדול - הרבע האחרון בנצחון החוץ בבוסטון, משחק העונה. הייתה שם רוח של אלופה, שמאתגרת כל מי שרוצה טבעת לבוא ולנסות להוריד אותה, ועומדת באתגר.

אין כמו משחק 7 של הגמר כדי לאפיין את הקבוצה הזו. משחק רע בו אף אחד לא היה מסוגל לקלוע, הלייקרס נקלעו לפיגור דו ספרתי ברבע השלישי ואיכשהו יצאו מזה עם טבעת. אין כמו משחק 7 כדי לאפיין את גדולתו של קובי. דווקא בדרך הקשה, לא בהצגה גדולה (היו כאלה בגמר, דווקא בהפסדים) אלא ביום של 6 מ-24 מהשדה. הוא מצא דרכים אחרות לתרום ולהשפיע, זה מאפיין של שחקן גדול. אבל היה שם עוד משהו, הייתה התחושה הזאת שהוא נמצא שם אז הכל יהיה בסדר. זה כבר מאפיין של שחקן ענק. היסטורי. קל לשכוח, אבל לפני שנתיים הוא היה רק שחקן גדול.

הקושי כאילו החליט להיצמד לקובי בכל אשר ילך. הוא התחיל את העונה הזאת מצוין, אולי הכי טוב אי פעם, ונראה בדרך להוביל את הלייקרס לאליפות קלה, אבל אז הגיעו הפציעות. הברך והאצבע הגבילו אותו בחצי השני של העונה ובתחילת הפלייאוף הבעייה נראתה משמעותית. אך הוא מצא דרך לשחק עם הפציעות והשתפר ככל שהפלייאוף התקדם עד שחזר להיות השחקן הטוב בעולם.

אחרי שההיסטוריה הפסיקה לרשום (17 ללייקרס, 11 לזן מאסטר, 5 לקובי) והאבק התפזר, נשאר עוד מנצח אחד גדול ומעט נשכח לפלייאוף הזה - פאו גאסול. בלי תחרות רצינית, הוא היה השחקן מספר 2 של הפוסט סיזן, לא רק של הלייקרס. זה היה פלייאוף בקליבר סקוטי פיפני מבחינתו, לא פחות. הוא קלע את הסל שחיסל את אוקלהומה סיטי העקשנית, נפנף את יוטה עם 23.5 נקודות ו-14.5 ריבאונדים, התעלל בקווין גארנט בשני המשחקים הראשונים של הגמר וסיפק את השורה הממוצעת הבאה בשני האחרונים: 18 נקודות, 15.5 ריבאונדים (7 מהם בהתקפה), 6.5 אסיסטים ו-2.5 גגות.

הנתון המעניין ביותר במהלך העונה וגם בפלייאוף היה שהלייקרס הייתה קבוצת הגנה נהדרת וקבוצת התקפה ממוצעת לחלוטין. השילוב של ארטסט וקובי בכנפיים היה בלתי עביר עבור היריבות, שקלעו שלשות באחוזים הגרועים בליגה ומיעטו לסחוט עבירות. המטרייה האווירית של שלישיית המאוד גבוהים אפשרה לקובי וארטסט להיצמד לשחקנים שלהם ולהקשות מאוד על שחקני כנף יריבים. זה נתון שכדאי לזכור לקראת העונה הקרובה ומילת ה-מ', בתרגום קלוקל מאנגלית.

באו: סטיב בלייק (חופשי, מפורטלנד), מאט בארנס (חופשי, מאורלנדו), תיאו ראטליף (חופשי, משארלוט), דווין איבנקס (רוקי, בחירה 43), דריק קרקטר (רוקי, בחירה 58).

עזבו: ג'ורדן פארמר (חופשי, לניו ג'רזי), ג'וש פאוול (חופשי, לאטלנטה), די ג'יי מבנגה (חופשי, לניו אורלינס).

הקיץ הקודם הביא את רון ארטסט וסימני השאלה לגבי ההתאקלמות שלו. לאחר שסיפק הגנה גדולה לכל אורך העונה ובחר להופיע בטיימינג מצוין גם בהתקפה, למיץ' קופצ'אק כמעט לא נשארו בעיות לפתור. היחידה שכן נשארה פתוחה היא בעיית הספסל הדליל - פרט לאודום לא היה שם כלום בעונה שעברה. לאחר עוד קיץ מוצלח, קופצ'אק יכול לסמן לעצמו וי גם על המטרה הזאת.

שלושה שחקנים קופצ'אק הביא בקיץ, שלוש פגיעות בול. סטיב בלייק הוא הפוינט גארד האולטימטיבי עבור הלייקרס - קלע שלשות נהדר, יודע להתמקם בפינה ולצלוף, יוכל להריץ את החמישייה השנייה בפתיחת רבעים ולארגן את קבלת ההחלטות הרעועה שלה. אם הוא יתברר כשחקן מאני טיים מוצלח, הוא יוכל להיכנס בטבעיות לנעליים של פישר בשנים הקרובות.

מאט בארנס הוכיח, בדומה לארטסט, שכל מה שצריך לעשות כדי לזכות בחוזה אצל האלופה זה להתעמת עם קובי. הוא עוד שחקן כנף שיודע לשמור ויוכל להוריד את העומס ההגנתי מקובי וארטסט וגם לספק אופציה להרכב נמוך (רלוונטי במיוחד לפתיחת העונה, כאשר ביינום ולוק וולטון פצועים). הנתון האהוב עליי אצלו הוא שהוא קולע שלשות ב-33 אחוזים בעונה הרגילה ועולה ל-40 בפלייאוף.

תיאו ראטליף הוותיק סיפק, בלי ששמנו לב, 22 דקות יעילות לערב כששיחק בשארלוט ויהיה גבוה רביעי הרבה יותר טוב מהמפטי ודמפטי שנלחמו על המקום בעונה שעברה. הוא עדיין אחד החוסמים הטובים בליגה.

רגעים של חרדה התרחשו בתחילת הקיץ, כאשר לא היה ברור אם פיל ג'קסון, על בעיותיו הבריאותיות, ימשיך לעונה נוספת. אך מהר מאוד הוא הודיע שימשיך וינסה להשיג תריפיט רביעי. מי שעוד ימשיך הוא דרק פישר שבגיל 36 קיבל חוזה לשלוש עונות נוספות. גם שאנון בראון הנמרץ נשאר ויוכל לבוא לידי ביטוי רב יותר ליד מנהל משחק שיודע לרוץ כמו בלייק.

לאחר שקובי וגאסול חתמו במהלך העונה שעברה על הארכות חוזה שישאירו אותם לייקרים עד 2014, עושה רושם שהרוטציה לשנים הקרובות די נסגרה.

אבל לא הכל עבר חלק הקיץ. דיוויד סטרן שלח את האלופה לגלות משחקי הכנה באירופה והם חזרו משם עם תבוסה למינסוטה, ובעיקר הפסד לא מתאים לברצלונה במשחק שהם התאמצו לנצח ונראו בו רע מאוד. קובי וביינום עדיין מתאוששים מניתוחים שעברו בקיץ - קובי משחק אבל לא בכושר, ביינום יפסיד כחודש מהעונה, בתקווה שלא יותר. הפתיחה, אם כך, עשויה להיות מעט בעייתית.

חמישייה: דרק פישר, קובי בריאנט, רון ארטסט, פאו גאסול, אנדרו ביינום.

ספסל: סטיב בלייק, שאנון בראון, סאשה וויאצ'יץ', מאט בארנס, לוק וולטון, דווין איבנקס, דריק קרקטר, למאר אודום, תיאו ראטליף.

מאמן: פיל ג'קסון (עונה שישית מאז שחזר ו-12 בסה"כ בלייקרס).

מועמד לפריצה:

קטגוריה לא ממש רלוונטית בלייקרס השנה. הכי קרוב זה סטיב בלייק, שאמנם לא יפרוץ אבל עשוי לפרוץ לתודעה. אם הוא אכן יתברר כפוינט גארד האולטימטיבי ללייקרס כפי שנדמה במבט ראשון, הוא יוכל לרשום את שמו בהיסטוריה כשחקן משמעותי בקבוצה גדולה.

מועמד לדעיכה:

מאוד מצער למצוא את ביינום במשבצת הזאת. כבר בגיל 23 מתחיל להיות ברור שהגוף שלו לא יאפשר לו להפוך לכוכב שהוא מסוגל להיות. לאחר שבקושי הגיע לקו הסיום של העונה שעברה ויפתח את הקרובה פצוע, עונה רביעית ברציפות בה הוא יחמיץ זמן ממושך כלשהו, ג'קסון כבר דיבר על האפשרות של להקציב לו דקות באופן דומה ליאו מינג ביוסטון. לא בטוח שהוא ירד בתפוקה כי הכישרון עדיין שם, אבל אם לפני שנה עוד התייחסו אליו כאל אולסטאר עתידי, את העונה הזאת הוא מתחיל במצב בו כל תרומה משמעותית שלו תהיה סוג של בונוס.

אקס פקטור:

כאמור, כל הבעיות המקצועיות נפתרו וכל החורים נסתמו באופן משביע רצון. יש רק משהו אחד שיכול להפיל את האלופה - הגוף האנושי. פישר השתמש בפלייאוף שעבר ברזרבות, לא בטוח שנשארו לו עוד, גאסול ואודום משחקים כ-100 משחקים כל עונה בשלוש השנים האחרונות. אבל, כמובן, השאלה האמיתית קשורה לקובי. הרצון האינסופי שלו להצליח כלוא בגוף אנושי, אנושי מדי. הוא מצא דרך לתפקד בעונה שעברה עם פציעות, אבל יש לכך מחיר. הוא כבר עבר את רף ה-1,200 משחקי NBA והוא סחב בעיות גופניות בחלק גדול מהם. בסופו של דבר הדעיכה מגיעה, הוא יכול לשאול את שאקיל, דאנקן וגארנט לגבי זה. היא יכולה להגיע השנה ויכולה גם עוד שלוש שנים, אין דרך לדעת.

תסריט אופטימי:

שום דבר לא צפוי לא קורה.

תסריט פסימי:

1. קובי משוכנע שמתישהו הכדורים יחזרו להיכנס, אבל זה לא קורה. העלייה לקליעה קשה לו, הברך לא משתפרת והאליפות השישית תישאר בגדר חלום. 2. הפעם ההירדמות בשמירה של הסיבובים הראשונים בפלייאוף עולה ביוקר, כאשר אחת החבורות הצעירות של המערב גונבת נצחון בסטייפלס סנטר ושומרת על הבית.

תחזית:

בשתי עונות האליפות הלייקרס זכו לקונפרנס נוח במיוחד, וזה לא צפוי להשתנות גם הפעם. הם פייבוריטים ברורים לקחת את המערב. לא אפול מהכסא אם הם יזניחו את העונה הרגילה ואחת האחרות במערב תתחבר ותסיים ראשונה, אבל כדי שאחת מהן תנצח את קובי וחבורתו בסדרה יצטרכו לקרות כמה דברים מפתיעים במיוחד. השאלה הבאמת מעניינת היא מי תחכה להם בגמר.