מכרה זהב

מאזן בעונה שעברה: 56-26

סיימו את העונה: מקום רביעי בבית הפאסיפי, עונה שלישית ברציפות מחוץ לפלייאוף.

ב-7 באפריל דון נלסון ניצח את מינסוטה, והפך למאמן עם הכי הרבה ניצחונות בהיסטוריה של הליגה, עם 1,333. זה היה רגע נדיר של קורת רוח בסיומה של עונה גרועה, ואקורד סיום יפה לזוגיות שבאה אל קצה בספטמבר. במפרץ ירצו לשכוח ומהר את העונה הזאת. יכולת גרועה של חלק משחקנים, פציעות – חלק מהדי.אן.איי של המועדון, לא? – חלקן של שחקני מפתח כמו אנתוני רנדולף ומונטה אליס, יחד עם רצף הפסדים ויכולת כללית רופסת, גרמו ללא מעט אוהדים למאוס בנלסון. המאמן המוערך ספג ביקורת רבה מהתקשורת המקומית וביציעים. והאמת, בצדק.

לנלסון היה הרבה כישרון ביד והוא לא עשה איתו הרבה. בעצם עשה – יצר קבוצה מתוסכלת שלא תקשרה איתו. הסגל האתלטי סיפק את ההתקפה המצופה ממנו (מקום שני בליגה עם 108.8), אבל ה"נלי-בול" קרס כשבצד השני GS הייתה לקבוצת ההגנה הגרועה מכולם עם 112.4 למשחק. הקיצוניות הזאת בשני צדי המגרש מבדרת ומעניינת, וכיף לראות את זה, אבל כשאתה גר באוקלנד והסביבה בא לך לקפוץ מהגשר.

העונה נפתחה, כצפוי, במאזן שלילי של 7:3, ובנובמבר שלחו את המנהיג המתוסכל סטיבן ג'קסון לשארלוט בתקווה לשינוי מהותי ובתמורה לראג'ה בל ו-ולדימיר רדמנוביץ'. מהראשון קיבלו משחק אחד בלבד ומהשני קצת נקודות וריבאונדים. בקיצור, טרייד שרק גרע והפך אותה ליותר גרועה. לפחות הלוחמים קיבלו צ'ופר בדמותו של סטפן קרי, שבהעדר ג'קסון עשה עונת רוקי מופלאה. זה התחיל לאט, ונגמר כשהמושכות בידיים שלו עם ממוצע של 17.5 נקודות, 5.9 אסיסטים, 4.5 ריבאונדים ובעלות על עמדת הפוינט גארד. אמנם הוא עשה זאת כשרץ לצד אנשים שהקשר היחידי שלהם אליו הוא הגופייה הזהה לשלו, אבל אין בכך כדי לעמעם את הכישרון הגדול שלו, והוא לא בבחינת "קוץ במדבר - פרח".

קורי מגטי נתן עונה של מספרים יפים והיו לו מניות בכך שהמאזן לא היה גרוע יותר, והיה גם את מונטה אליס, שחוץ מלאבד בלי סוף כדורים (3.8!), נתן עונת קריירה עם 25.5 נקודות למשחק ו-5.3 אסיסטים. טוב, הוא גם זרק 22 פעמים בממוצע לערב, אבל לזכותו ייאמר שהיה מהבודדים שתרמו קצת בצד השני עם 2.23 חטיפות למשחק, שני בליגה אחרי רייג'ון רונדו. בסוף העונה נפרדו נלי בן ה-70 והווריורס לתמיד, אולי כי זה קצת מאכזב שהקבוצה שלך מופיעה בפלייאוף רק פעם אחת ב-15 השנים האחרונות, וגם המאמן שבעבר הביא אותך לשם לא מספק את הסחורה.

באו: צ'רלי בל ודן גדזוריץ' (טרייד עם מילווקי), ג'רמי לין (שחקן חופשי), לואי אמונדסון (שחקן חופשי, מפיניקס), רודני קארני (שחקן חופשי, מפילדלפיה), דייויד לי (טרייד עם הניקס), דורל רייט (שחקן חופשי, ממיאמי), אקפה אודו (דראפט).

עזבו: סי.ג'יי. ווטסון (טרייד עם שיקגו), אנתוני מורו (טרייד עם ניו ג'רזי), קורי מגטי (טרייד עם מילווקי), קלנה אזוביקה, אנתוני רנדולף ורוני טוריאף (טרייד עם הניקס), אנתוני טוליבר (שחקן חופשי, למינסוטה)

הקיץ הזה הוא קיץ מכונן בגולדן סטייט, שעברה שינוי קיצוני על המגרש ומחוצה לו. זה התחיל עם מכירת הקבוצה בסכום שיא של 450 מיליון דולר. הרבה יינות קליפורניה נפתחו כשכריס כוהן, הבעלים הלא-אהוד, מכר את הקבוצה לג'ו לאקוב פיטר גובר, שמצדם הפגינו התרגשות גדולה נוכח האפשרות להפוך את גולדן סטייט למשהו בליגה הזאת. זה כמובן הקרין על האוהדים, שקיבלו מיד עוד מנת לוקל-פטריוטיות עם לוגו חדש ועליו גשר הזהב והחזרת הצבעים המקוריים של הקבוצה.

זה המשיך במינויו של קית סמארטס, עוזרו של נלסון, למאמן ראשי. לסמארטס אין רקורד מרשים כמאמן ראשי ב-NBA, ובקליבלנד אולי זוכרים זאת, אבל יש לו ניסיון עשיר מאוד אחרי 10 שנים כעוזר מאמן, והוא מסתובב בכדורסל האמריקאי כבר 21 שנה. מינויו ישכיח את ה"נלי-בול", כי הלוחמים שלו יהפכו השנה לצבא הגנה, וחדל הרכב נמוך ואתלטי של סקוררים. זה לא אומר שהם יהפכו לבאד-בויס, ממש לא, אבל הווריורס טיפלו בחלק מנקודות התורפה שאפיינו אותם בעונה החולפת.

כדי להתגבר על עזיבתם של רנדולף וטוריאף, בדראפט נבחר אקפה אודו, פורוורד-סנטר שיעבה את הצבע ויספק הגנה לכשיחלים מהניתוח בידו ויחזור בסביבות ינואר, הביאו את לואי אמונדסון הקשוח מפיניקס (שצריך ניתוח באצבעו השבורה), וסיפקו מענה מיידי לבעיית הריבאונד והנקודות בצבע עם הנחתתו של דייויד לי, יקיר ניו יורק. בעצם עכשיו הוא יקיר גולדן סטייט, אחרי שראש העיר אוקלנד גרווין ניוסום הכריז עם בואו ב-28 ביולי על "יום דייויד לי". אחרי הדאבל-דאבל הראשון הוא יקבל כיכר על שמו, טרם פורסם מכרז לפסל.

ללי תהיה חשיבות גדולה במערך של הלוחמים, הוא אמור לספק יציבות דאבל-דאבלית, נחישות, נקודות וריבאונדים. לי היה מוקף בלוזרים כל הקריירה, והוא רעב לקצת הצלחה. היא לא תגיע בקרוב, אבל הריסת היסודות ובנייתה של גולדן סטייט מחדש מעניקים לו תקווה שהגיע למקום טוב יותר. הוא בן 27, בשיא הקריירה, ואת התשובה הוא יקבל בשש השנים הבאות.

מלבד לי לווריורס יש בצבע את אדריס בידרינס הנרגן, שאולי סוף-סוף ייתן עונה טובה אחרי שסבל מפציעות ומדון נלסון, ויפנק את החברים בדאבל-דאבל פה ושם; את הרוקי אודו, שיודע לחסום נהדר (כאמור, לכשיחלים); את הפוטנציאל של ברנדן רייט השדוף, שהחלים מפציעה; גם רדמנוביץ' יתרום פה ושם. זה לא נוצץ, בטח לא מרתיע מישהו, אבל לפחות תהיה לקבוצה אופציה במשחק הפנים והיא לא תהיה קבוצת הריבאונד הכי גרועה כפי שהייתה בעונה הקודמת, למרות שבמשחקי ההכנה זה עדיין לא בא לידי ביטוי. הבעיה היא שמלבד לי, כל אחד ברשימה הוא סימן שאלה.

בקו האחורי קרי ישלוט, ומונטה אליס יהיה הקלאץ' פלייר בהתקפה (ויצטרך להתרגל ומהר לפחות מ-22 זריקות), הבעיה היא שאולי יהיה מי שיתגעגע ליד של אנתוני מורו מחוץ לקשת, ואין להם סמול ברמה של קורי מגטי ו-19.8 הנקודות שלו בעונה שעברה. יש שם חור. דורל רייט אמור לסגור אותו. הוא שחקן קבוצתי שיודע להוליך כדור, מנוסה, אתלטי, ולצד קארי נראה שיפרח, אבל חובת ההוכחה עליו, ובגדול. גם רודני קארני ורג'י וויליאמס שם, ואולי התחרותיות על העמדה תגרום להם להעלות את הרמה.

בעיה נוספת, שבגולדן סטייט טומנים כרגע את הראש בחול לגביה, היא העדר מחליף איכותי לקרי בפוינט. יש את צ'רלי בל הסולידי-אך-מתבגר שייתן גם הגנה, ויש את הרוקי ג'רמי לין, אמריקאי בן למהגרים מטיוואן שיקרוץ לשוק האסייתי, אבל זה איכותי כמו שזה נשמע. ברור שפציעה של קרי תפגע קשות בניסוי.

הווריורס בתחילתו של עידן חדש, אבל דרושות עוד תמורות רבות כדי להשלים את גשר הזהב אל הפלייאוף. טרייד של אליס יכול להביא לקבוצה פרוספקטים או בחירות דראפט גבוהות שיעניקו בסיס איתן לטווח ארוך, כפי שקרה בהצלחה בלא מעט קבוצות בליגה, וזה יקצר משמעותית את הדרך לשם. יש לווריורס גם 14 מיליון דולר בחוזים הנגמרים של רדמנוביץ' וגדזוריץ' שאפשר לעשות איתם לא מעט בפברואר, במיוחד נוכח הספסל החלש שנכון לפרי-סיזן גם לא ממש בא לידי ביטוי, וכן לאור הפציעות שנגררות לתוך העונה. השינויים בסגל גם השאירו הרבה מקום תחת תקרת השכר.

ההנהלה כבר הוכיחה שהיא רוצה להצליח כשנפרדה מנלסון, והג'נרל מנג'ר לארי ריילי צריך לסחור היטב במה שיש לו כדי לממש את החלומות של לאקוב וגובר. קיימים ספקות רבים אבל הקבוצה הפכה צעירה יותר, עם שחקנים מגוונים יותר, ההתקפה תהיה פחות פרועה, המאמן שלה לא יעשה סדרות חינוך סטייל נלסון לרנדולף, ובאופן כללי הגישה תהיה יותר מעשית וארצית ופחות בידורית.

חמישייה: סטפן קרי, מונטה אליס, דורל רייט, דייויד לי, אנדריס בידרינס.

ספסל: ג'ף אדריאן, לואיס אמונדסון, צ'רלי בל, רודני קארני, דן גדזוריק, ג'רמי לין, ארון מיילס, ולדימיר רדמנוביץ', אקפה אודו, רג'י וויליאמס, ברנדן רייט.

מאמן: קית סמארט (עונה ראשונה כמאמן ראשי בקבוצה, קודם מעמדת העוזר)

מועמד לפריצה:

אחרי שהסתובב בליגה הצרפתית ובליגת הפיתוח, חתם רג'י וויליאמס על חוזה לעשרה ימים בווריורס במרץ 2010. אחרי עשרה ימים, הוארך חוזהו בעוד עשרה ימים. בסוף הווריורס הבינו שיש להם פוטנציאל ביד, והסווינגמן בן ה-24 נשאר עד סוף העונה. לוויליאמס יש אפשרות להפוך העונה לשחקן השישי של הלוחמים, ואם ישמור על יציבות ויפגין את היכולת שהציג בעונה שעברה, הוא יכול להפוך בקלות לשחקן חמישייה. הוורסטיליות שלו תסייע לקואץ' סמארט: עם 1.98 מטר הוא יכול לשחק סמול פורוורד בהרכב נמוך ולתת פייט בעמדה הזאת לדורל רייט; וויליאמס יודע לקלוע (24 משחקים בעונה הקודמת, 15.2 נקודות ב-32.6 דקות), ויכול להיות גם לתת למונטה אליס דקות מנוחה.

מועמד לדעיכה:

לברנדן רייט יש פוטנציאל, אבל אחרי שתי פציעות קשות והשבתה לעונה שלמה, לא פשוט לחזור ולשחק ברמה גבוהה. הנחתתו של דייויד לי לעמדת הפאוור פורוורד בטח לא תעשה לו את החיים קלים יותר מבחינת דקות משחק. מן הסתם הדעיכה שלו לא תתבטא בנתונים סטטיסטים, כי הוא הושבת בעונה עברה ועשה התמחות במילוי טופס 17, ככה שכל נקודה שיקלע תהיה התקדמות מבחינתו, אבל זאת העונה שהוא חייב להוכיח לווריורס ששווה להשאיר אותו ולהמשיך איתו, ונתוני הפתיחה מראים שכל הסיכויים נגדו.

אקס פקטור:

אמנם יש לווריורס פחות כישרון על הנייר, אבל אף אחד לא באמת יודע איך הניסוי הזה ייראה, כשעל הקווים יש מאמן חדש והסגל השתנה. בריאות השחקנים, נקודה כאובה במפרץ, היא תנאי הכרחי להצלחה כלשהי. מעבר לכך, אם קרי יציג את הרמה מעונת הרוקי ולמעלה מכך, הווריורס יידעו שיש בסיס איתן לעתיד, וזאת מבלי לדון בידידות המפתיעה שנרקמת בינו לבין אליס, ביציבות שלה, ובאופן שתשפיע על המצב בפרקט. כדי לתרגם את הנקודות בהתקפה לניצחון, המפתח הוא, באמת כמה מפתיע, בהגנה. הווריורס חייבים שיפור ניכר בהורדת אחוזי הקליעה של היריבה (48.5% בעונה שעברה), ושיפור בריבאונד (לקחו רק 38 למשחק, הגרועים בליגה, ולקחו מהם 48 למשחק, גם בזה היו הגרועים בליגה). לווריורס אין סטופרים הגנתיים גדולים, אבל יש שחקנים עם אוריינטציה הגנתית, כך שהמאמץ בנושא אמור להסית את הקבוצה לכיוון הרצוי.

תסריט אופטימי:

קרי נותן עונה שנייה חלומית, אליס ממשיך להפציץ, דייויד לי ממשיך להיות מכונת דאבל-דאבל ובמועצת העיר שוקלים להפוך את גשר הזהב ל"גשר דייויד לי", חדוות החיים חוזרת לבידריס, והלטבי הופך ליקיר האוהדים, ההגנה עוצרת את היריבות על פחות מ-100, ובתחילת אפריל דנים באוקלנד בסיכוי התיאורטי לתפוס את המקום השמיני במערב.

תסריט פסימי:

קרי מגלה שהגארבג'-טיים של סוף העונה זה לא הימים הקשים של תחילתה והעומס שוחק אותו, עד לפציעה בדצמבר ממנה הוא חוזר לאט-לאט. הספסל הופך לנקודת תורפה גדולה, מונטה אליס לא מצליח לשמור על המספרים מ-2010, קארני מגלה שהשיטה של סמארטס לא מתאימה לו, ברנדן רייט מתגלה כפוטנציאל לשעבר, אודו מוכיח שהוא מתאים פיקס לקבוצה כשנפצע וגומר את העונה כבר בפברואר, ההגנה סופגת, וסופגת על הדרך כל עלבון אפשרי, ובסוף העונה דייויד לי מנסה להיזכר מה בעצם היה רע כל כך בניו יורק, ולא מצליח.

תחזית:

הווריורס רחוקים טרייד או שניים מלהפוך לקבוצה משמעותית, שמסוגלת להתחיל לחשוב על מקום בפלייאוף, והרבה תלוי בעסקאות שתעשה העונה ובקיץ הבא. הכיוון חיובי, יש רעב, יש רוח חדשה ואופטימיות, יש שחקנים קבוצתיים, יש לאן להתקדם, אבל כדי שזה יקרה הכול חייב להתגבש מהר ושחקני המפתח חייבים לשמור על יציבות. שינוי לא בהכרח גורם לשיפור, אבל אם לא יהיו פציעות חמורות הווריורס יתקדמו לאיזור ה-35 ניצחונות, בדרך לקיץ אפילו יותר אופטימי מזה הנוכחי.