מישהו שמע משהו ממכבי תל אביב לקראת הדרבי? פה ושם מופיעים ציטוטים בעילום שם, עיתונאים מדווחים על משפט וחצי שיוסי מזרחי אומר לשחקנים, אבל זהו. שקט בקרית שלום, דממה רועמת. המשחק הכי חשוב של העונה, ואף אחד לא פוצה פה. אפשר להגיד שזה שקט שלפני הסערה, ואפשר להניח שזו דריכות לגיטימית. זו גם כנראה הוכחה לרצון לדבר אך ורק במגרש ולא לצאת בהצהרות מיותרות, אבל השתיקה הזו נראית מעט מעיקה. כאילו המתח משתק להם את הלשון, בתקווה שלא את הרגליים. מכיוון שבקבוצה יודעים שזה הדבר האמיתי ושבדיוק בשביל זה גולדהאר שפך מיליונים, לשקט הזה יש הסבר ברור: אין מה להגיד. הכל ברור, הכל ידוע, מכבי חייבת לנצח את הדרבי, וכל דבר נוסף שייאמר יהיה מיותר. ככל שהדממה רועמת יותר, כך המסר נשמע בצורה ברורה יותר.
כמובן שהאוהדים מודעים לחשיבות הדרבי, להם לא צריך להסביר כלום. גם השחקנים יודעים שבדיוק בשביל המשחק הזה הביאו אותם, שזהו הרגע המכונן. אפילו גולדהאר הגיע במיוחד כדי להביע תמיכה ולהראות שאין מדובר במשחק ליגה סטנדרטי, וסביר להניח שגם יוסי מזרחי חולם כבר שבועיים על המאצ'-אפים באגפים מול ורמוט ושכטר, אבל יש איש אחד שיודע שעבורו זה משחק של קריירה, שמבחינתו זו אתגר קריטי שעלול להשפיע על עיצוב התודעה שלו ועל הדרך שבה ייזכר: אבי נמני. השקט מכיוונו רק מחדד את זה.
כמאמן נמני עוד לא ניצח דרבי בליגה, ואין ספק שגם מבחינתו זה נתון בלתי נסבל. כאדם שמחובר למועדון, כשחקן ואוהד שכל חייו חונך על ערכי הקבוצה, הוא ודאי מבין שכרגע הנתון הזה מגדיר אותו. לאוהדי כדורגל יש זיכרון קצר. שנתיים רעות כמאמן עלולות להשכיח 20 שנים מפוארות כשחקן. מסורת ארוכה של ווינריות וקור רוח עלולה להיזרק לטמיון. כרגע ניצבת מול נמני חומה שמעיבה על כל הקריירה שלו, ועד שהוא לא חולף מעליה בהצלחה, כוכבית גדולה ואדומה תובלט ליד שמו בספרי ההיסטוריה של המועדון.
ווינר או לוזר
הדוגמה הכי מובהקת למשמעות של הדרבי כאירוע שמעצב תודעה היא ניר קלינגר. קלינגר עזב את המועדון בטריקת דלת נזעמת. מסמל למכביזם הוא הפך לדמות שנואה. למרות שהביא אליפות דרמטית ובלתי נשכחת, רק בודדים זוכרים אותו לטובה. ספק אם ניתן למצוא בשער 11 ולו אוהד אחד שמעוניין שהוא יחזור לקווים. ולמרות כל הזיכרונות הרעים, למרות שהשנתיים האחרונות שלו כמאמן היו טראומתיות, אוהדי מכבי לעולם לא ישכחו נתון אחד מכריע: קלינגר היה מנצח דרבים.
מכבי של קלינגר הייתה מגיעה לשיאה בקרבות העירוניים. כל מה שלא ראו ממנה במשך עונה שלמה, התנקז ממנה בדרבים. זה היה המשחק שהוציא ממנה את המקסימום, בדיוק כמו שהוא אמור להיות. זה היה המשחק שגרם לה להתלכד ולהתגבש, וחשוב מכך, להראות חוסן נפשי. זו לא רק נחישות, וזה מעבר לתשוקה ורצון (הרי אין ספק שגם תחת נמני מכבי הגיעה לדרבי עם דריכות ומוטיבציית שיא), אבל כשקלינגר אימן בדרבי, לפתע מכבי נראתה קבוצה חזקה, קבוצה עם דרך ועם כבוד עצמי, קבוצה שיודעת שהכל חסר משמעות, הכל הבל הבלים, רק תביאו את הדרבי. קלינגר כבר מזמן לא במכבי, אבל בדיוק בגלל הרגעים האלה, הרגעים שמגדירים מורשת - הוא נצרב בתודעה כווינר.
כרגע נמני יכול רק להביט בקנאה על המאזן של קלינגר בדרבים. במקום שהקבוצה שלו תגיע לשיאה כשהיא רואה אדום, היא נבהלת. במקום שתמצה את מירב הפוטנציאל שלה, היא קורסת. זו לא רק הכנה טקטית קלוקלת, זו הכנה מנטלית, זו החדרה של ביטחון ואמונה. בינתיים נמני לא הצליח להוציא את הפחד מלבבות השחקנים שלו, ועד שלא יוכח אחרת, הוא ייזכר כמאמן שבתקופתו יגאל אנטבי (!) אמר את אחד המשפטים המשפילים בתולדות המועדון: "מכבי עושה במכנסיים כשהיא רואה אותנו". חמור מכך, הוא ייזכר כמאמן שבתקופתו הפועל עשתה את המהפך ושינתה לטובתה את מאזן הדרבים בכל הזמנים, ובכך מחקה היסטוריה שלמה. והכל בתקופתו, תחת הנהגתו, תחת היד המכוונת שלו.
לפי השמועה בקרית שלום, נמני הבטיח לאשתו שאם מכבי זוכה השנה באליפות, הוא פורש מחיי הכדורגל. למרות זאת, הוא בוודאי מבין שאליפות היא לא המשימה היחידה שהוא חייב לעמוד בה לפני שהוא עוזב. יש אתגר גדול יותר, והוא החזרת הסדר העירוני. יש לו מטלה נעלה יותר, והיא החזרת הכבוד העצמי. המשחק הזה, הראשון מבין שלושה, ישפיע לא רק על התדמית של הקבוצה שלו, אלא על כל הקריירה שלו. לצערו, הוא עלול להיות זה שיגדיר את המורשת ואת הזיכרון הקולקטיבי שלו. לשמחתו, פה טמון הקסם של הכדורגל. 0:1 קטן, והכל משתנה.