יהיה מעניין. נשבעים

כדי לשאת במשך שנים את הטייטל כפוי הטובה "אוהד כדורסל ישראלי", יש להצטייד במנות גדושות של הדחקה. אלו לא רק החברים, שתוהים מה פשר האובססיה המשונה לתחביב שנראה עבורם תמהוני כמעט כמו איסוף בולים, אלא גם כל הנתונים מסביב: השליטה המוחלטת של קבוצה אחת; ההתפרקות המיידית של כל קבוצה שגונבת לה אליפות מקרית; תחלופת הזרים הבלתי נגמרת; ולא פחות מחמש קבוצות שלא הצליחו בקיץ האחרון לגייס משאבים כדי להופיע בליגת העל. איכשהו, למרות כל העובדות המדכדכות הללו, נדמה שבעונה הקרובה אפשר לאמץ, לראשונה זה זמן רב, גישה אופטימית יותר לענף.

הסיבה הראשונה לכך היא איכות הזרים. התצוגה של הנבחרת בקיץ האחרון אכן הייתה מרשימה, אבל ההשפעה של השחקן המקומי על רמת הליגה זניחה למדי. לא קל להודות בכך, אבל זו קודם כל ליגה אמריקאית, וכאן ניצל הענף את המשבר הכלכלי שמסרב להרפות מאירופה. קבוצות הדרג השני והשלישי ביבשת, אלו שהליגה הישראלית מתחרה איתן על שחקנים, קיצצו בתקציבים, והמועדונים המקומיים נהנו מההפקר. זרים מבוגרים ומוכחים כמו וויל סולומון ולי ניילון חזרו כדי להעביר את השלבים האחרונים בקריירה במדינה שמציעה לאמריקאים חופש ואפשרויות בילוי רבות; במקביל, בוגרי מכללות כשרוניים דוגמת טיילר ווילקרסון מגלבוע/ גליל נוחתים כדי להתפתח בליגה התקפית שיכולה לסייע להם להתקדם לקבוצות המובילות ביבשת. גם שחקנים כמו בריאן רנדל, ג'ייסון ריץ' ודיון דאוול, שבעבר היו נוטשים לליגה בכירה יותר בתום עונה מוצלחת, זכו לחוזים אטרקטיביים דיים כדי להישאר בסביבה.

נדמה שגם אנשי המקצוע הופכים עם הזמן מעודכנים יותר ובקיאים יותר. מתחת לאפנו התרחשה מהפכה דורית בקרב מאמני הליגה. שישה מהם – עודד קטש, ליאור ליובין, דן שמיר, אלעד חסין, אריק אלפסי ודני פרנקו – עדיין לא חגגו 40, ופירוש הדבר שהם בדרך כלל מחוברים יותר לעולם ולהתפתחויות מקצועיות. כן, גם לאותו לפטופ מושמץ. כבר קשה למכור למאמן ישראלי סנטרים שממריאים מארצות הברית בגובה 2.10 מ' ונוחתים כפורוורדים בגובה 2 מטר. זה אך סמלי שהמאמן הוותיק בליגה, אפי בירנבוים, מתחיל את העונה באחת המועמדות הבכירות לירידה, מכבי ראשל"צ. במקביל לתהליך ההצערה על הקווים עברו חלק מהמועדונים תהליך התבגרות: היו"ר של בני השרון הוא גם ג'נרל מנג'ר, עמית גל ממלא בפועל תפקיד דומה בגלבוע/ גליל ואפילו לאשדוד יש מנהל מקצועי. הביקורת על התערבות ההנהלות היא ריפלקס עיתונאי מותנה, אך אין פסול בכך שלא כל נטל בניית הקבוצה נופל על כתפיו השחוחות של אדם אחד, המאמן.

גם אם הליגה תשתפר מעט, רק תחרותיות תבטיח שמישהו מעבר לקהילה המצומצמת של חובבי הכדורסל יבחין בכך. העונה שעברה הייתה עגומה למדי בעיקר מפני שאף קבוצה לא דיגדגה את מכבי תל אביב במהלך הליגה, עד לקריסה המוראלית של הצהובים במהלך הפלייאוף והפיינל פור. העונה יש סימנים לכך שהתמונה עשויה להשתנות בשלבים מוקדמים יותר. הפועל ירושלים בנתה קבוצה טובה יותר מאשר אשתקד, עם מאמן כריזמטי שיעמוד במבחן הגדול ביותר בקריירה שלו מאז הכהונה הקצרצרה והרת האסון במכבי תל אביב. בניגוד לגלבוע, שם אפשר היה לקבור ולפתור כל בעיה הרחק מעיני התקשורת, בירושלים כל שחקן שמעקם פרצוף גורם למשבר עמוק, כפי שלמד קטש על בשרו בפרשת נעימי. אם יצליח להתמודד עם הכוחניות והפטפטנות שטבועים בהנהלת ירושלים, זה יהיה הישג גדול לא פחות מהאליפות בצפון. גם בני השרון, שכמעט גנבה למכבי את התואר ברבע גמר הפלייאוף, חיזקה את הסגל הישראלי, עם שרון ששון ודן גרונפלד ודאגה כמיטב המסורת לעבות את אזור הצבע, במטרה ברורה להיאבק במכבי.

אלא שבסופו של דבר, הליגה תחיה מהפירורים שישאיר לה דייויד בלאט. אם מכבי תל אביב הייתה מנצלת בשנים האחרונות בצורה חכמה את התקציב העצום שלה, מוסף פתיחת העונה הזה כנראה לא היה מתפרסם. תחת זאת, היא הצליחה להפסיד תארים עקב חוסר יציבות מקצועי, קטטות בהנהלה ושגיאות בבניית הקבוצה. אפשר היה לצפות שתתעשת אחרי עונה כה טראומטית, אבל הקיץ האחרון והמבולבל הוכיח שאובדן הדרך עמוק מכדי שהחלפת מאמן תפתור אותו. אם יש תקווה לליגת אמיתית לליגת העל העונה, היא נעוצה בסגל הלא מאוזן שבנתה מכבי. למרות הזרים המשופרים, המאמנים המעודכנים והמועדונים המשתפרים, את הסיפור של הליגה הזאת עדיין כותבת קבוצה אחת – זו שמתייצבת בדרך כלל בראשה.