מלחמת אין ברירה

כולנו אבי לוזון

מה שקרה מאז ההפסד לקרואטיה היה הרבה יותר חמור ומדאיג מההפסד עצמו. נמרוד עופרן מסכם את הלינץ' המכוער שנעשה כאן מאז ועל ההחלטה הקשה שכל אחד מאיתנו צריך לקחת בסיום המשחק מול יוון שעלול לסגור עוד קמפיין

מספר אוהדים נשענים על מעקה חלוד מחוץ לאצטדיון רמת גן. היום הוא שבת, השמש כבר מזמן התחלפה בירח, ובין ארבעה טונים שונים מתקבלת מסקנה אחת: לא נסתפק בתיקו. בבית, כך מסכמים האוהדים, צריך לנצח את כל המשחקים. הם צועדים בגאון אל תוך האצטדיון הישן. סדרן עייף קורע כרטיס. המעקה נשאר חלוד.

ההנחה הקולקטיבית המשונה הזו, לפיה לנבחרת ישראל אסור לאבד ולו נקודה אחת בבית אם ברצונה להעפיל לטורניר הגדול הבא, מייצגת טוב ביותר את הפערים העצומים בין הרצוי, המצוי ותהום הוואקום המפריד ביניהם. כשריקי ג'רווייס – גאון במקצועו – נאלץ להסביר את סוד הקסם של דמותו של דייויד ברנט בגרסה הבריטית (והמקורית) של "המשרד", הוא אמר שמה שמצחיק בבוס העלוב זה הפער בין הצורה בה הוא תופס את עצמו, וצורתו האמיתית. שם, באמצע, נמצאת הקומדיה, הסביר הגאון. ובכן, החליפו קומדיה בטרגדיה, וקיבלתם את נבחרת ישראל של 15 השנים האחרונות.

העליהום חסר התקדים שנתבצע בלואיס פרננדז מאז יום שבת היה מעין מיקרוקוסמוס של מרבית הדברים השבורים, העקומים והחולים בכדורגל הישראלי: גסות, קפריזיות, חוסר סבלנות, איבוד פרופורציות ותפיסה שגויה של המציאות. חלק מאותן ביקורות היו, כמובן, צודקות, והדגישו ליקויים לגיטימיים שצריכים להשתחל אל מתחת לזכוכית המגדלת של אמא תקשורת ואבא קהל. הזימונים, המערך, התגובות האיטיות – הכל בסדר. הכל ראוי. אלא שבתוך כל זאת, כמעט נשכחה עובדה די מהותית: נבחרת ישראל הפסידה לנבחרת הרבה, הרבה יותר טובה ממנה.

עוד בוואלה! NEWS

בשורות טובות: טיפול טוב יותר לחולי COPD

ד"ר דוד שגב
לכתבה המלאה

מאז קרואטיה, הכל מותר

ובכל זאת, ההפסד המדובר היווה מעין טריגר אנושי ואכזרי. עם שריקת הסיום של המשחק בערב שבת השתחרר איזה פקק שקבע שמעתה והלאה, הכל לגיטימי. אפשר לתקוף את פרננדז האדם, המאמן, איש המקצוע, הדמות הציבורית. אפשר לבקר אותו בדיעבד, כפי שלא לגמרי נעשה כשמונה לתפקיד, אפשר להמעיט בערכו, אפשר לבצע בו דה-לגיטימציה השמורה, בדרך כלל, לאנשים שלא התברכו ביכולת לקרוא או להבין את שפת הקודש. אפשר את כל הדברים האלה, ואולי אפילו רצוי. רצוי לפעול. רצוי לפעול מהר.

סיכום הביניים הלא הוגן הזה, אחרי שלושה משחקים בקמפיין וקצת יותר מחצי שנה בתפקיד, הוא הרבה יותר מסתם עוד קריאה נרגשת למציאת מאמן מחליף: מדובר בדרך נוספת בה מביע הציבור הישראלי את ליקויו האמיתי – חוסר היכולת להביט למציאות בעיניים, ולהגיב בהתאם. שלמה שרף, אברהם גרנט ודרור קשטן הם שלושה מהמאמנים הטובים בתולדות הכדורגל הישראלי, ומכולם שמחנו מאוד להיפטר בשעתם; ריצ'רד נילסן הביא לדנמרק הקטנטונת את אליפות אירופה, ודחקנו אותו החוצה עם הסבר לועזי נחמד – 'מנטליות'; ובכן, כשמחליפים מאמן טוב במאמן טוב במאמן טוב במאמן טוב ועדיין שום דבר לא משתנה, אולי הגיע הזמן להודות שהבעיה, אפעס, נמצאת במקום אחר.

והבעיה מתחילה בנו. הרבה מעבר לבסיס הרעוע, למחלקות הנוער שדורשות שיפור, למתקנים הלקויים, לפרוטקציות וחולי ובירוקרטיה ומה שלא תרצו בהתאחדות לכדורגל, הבעיה מתחילה בנו. אנחנו, שיודעים לזלזל באבי לוזון כשהוא מצהיר שלא יסתפק בפחות מהעפלה למונדיאל, אך בו בזמן נותנים למחשבה הזאת לחלחל אל תהומות התת-מודע שלנו, ולהשתקע שם. אנחנו, שלא נותנים לשנים רבות של תוצאות לבלבל אותנו, ומתחילים כל קמפיין עם כוונה ברורה לסיים באחד משני המקומות הראשונים, כי למה לא, בעצם. אנחנו, שמביעים את כל התקוות האלה באופן פאסיבי ואקטיבי, דרך היציעים והתקשורת, ושמים על שחקני הנבחרת לחץ קולוסאלי, תחתיו אף אחד לא באמת יכול להצליח. נבחרת ישראל כבר איבדה מזמן את היכולת להפתיע; בשלב הזה היא רק מנסה לא לאכזב, ועם דעת הקהל הנוכחית אפילו זו משימה לא פשוטה. לא הלך? נביא מאמן אחר – שכן שחקנים אי אפשר להחליף, וגם העם בלתי ניתן להחלפה – ואולי איש המקצוע החדש יצליח, מסיבה כלשהי, איפה שנכשלו כולם.

מעגל הקסמים

השינוי האמיתי יתחיל כאשר חובבי הענף יבינו ויפנימו שנבחרת ישראל לא טובה במיוחד בכדורגל, ובבית אקראי של שש נבחרות אירופאיות היא בדרך כלל לא תהיה אחת מהשתיים הטובות יותר. השינוי האמיתי יתחיל כשההתאחדות תמנה מאמן חדש, ותכריז שלהעפיל למונדיאל באמת יהיה נחמד וכיף, אבל אנחנו לא מספיק טובים, כך שהמטרה היא לבנות כאן משהו, ולכן המאמן החדש – איש מקצוע אמיתי, בלי קשר לאזרחותו, שלא יהיה חייב להיות טוב יותר מקשטן, גרנט, שרף, נילסן או פרננדז – יחתום לארבע שנים לפחות, שלא יהיו תלויות בתוצאות שישיג על המגרש. השינוי האמיתי יתחיל כשנחליט שאנחנו רוצים שינוי אמיתי.

ואכן, החלטה על שינוי היא לא פשוטה. שינוי אמיתי, יסודי, שיישא פרי, עלול לקחת כמה שנים טובות, ולמדינה שמדלגת בין ימין ושמאל, בין מלחמה ושלום, בין שחור ולבן, בין למעלה ולמטה, יהיה קשה לקבל זאת. תרבות הרייטינג החדשה, בבסיסה ניתן ואפילו רצוי להעיף אנשים לא פופולאריים או מוכשרים דיו דרך SMS פשוט לא מוסיפה כמובן, והעובדה שאיל ברקוביץ' ושלמה שרף הם, אולי, שני הפרשנים הפופולאריים במדינה, מהללת את הקפריזיות וחוסר הסבלנות, במקום להוקיע אותה למען דור האוהדים הבא. התנהגות בהמית ניזונה מהתנהגות בהמית. התחושה כאילו הנבחרת חייבת לנו משהו ניזונה מהתחושה כאילו הנבחרת חייבת לנו משהו. לחץ ניזון מלחץ, וכשלונות שנערמים בדרך כלל רק יגבירו את התהליך המעגלי הזה, ממנו לא פשוט כלל לצאת.

כרגע, נדמה כאילו עומדות בפני הכדורגל הישראלי שתי אופציות עיקריות. הראשונה היא לקבל את תרבות הרייטינג, וללכת איתה במקום נגדה: מאמן הנבחרת יחתום מעתה על חוזה למשחק אחד. ינצח? ימשיך הלאה; יפסיד? יפנה את מקומו לברקוביץ'. לראובן עטר. לגוטמן. לגיא לוזון. לדונאדוני. למתיאוס. וחוזר חלילה, עד שנמצא מאמן שיוליך אותנו לארץ המובטחת. זו אופציה אחת. אופציה נוספת היא להכיר במצבנו האמיתי – הבינוני, המשעמם משהו, הזמני, הלומד, המודע לעצמו - לקבל אותו, ולהבין שכדי להגיע מלמטה למעלה צריך לעבור את שלב האמצע. היום בו נמצא את אותו אמצע מיסטי ונחשק יהיה גם היום בו לכולם – מהמאמן דרך השחקנים, מהיו"ר ועד אחרון האוהדים – יהיה יותר קל. לואיז פרננדז הוא אולי לא הפיתרון, אבל הבעיה מתחילה הרבה, הרבה לפניו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully