מי שמפחד לא מאמין

השבוע נתקל אחד משחקני נבחרת ישראל בחבר ילדות. השניים היו הולכים בעבר באופן קבוע למשחקי הנבחרת והעריצו את אותו דור שכלל את אייל ברקוביץ', חיים רביבו, טל בנין וחבריהם. השחקן סיפר על המפגש עם החבר: "שנינו היינו אוהדים שרופים של הנבחרת. כשנפגשנו השבוע, הוא אפילו לא ידע שיש משחק נבחרת. הוא שאל אותי על הקבוצה, נגד מי אנחנו בשבת, וכשאמרתי לו שיש משחק נגד קרואטיה ברמת גן הוא ענה לי: 'חבל על הזמן שמבזבזים על זה, אתם תפסידו 3:0 או 3:1. אין לנו וגם לא יהיה לנו סיכוי. עדיף להתייחס לזה כמו אל גביע הטוטו ולהתרכז בליגה'".

אחת הסיבות שהובילה את אותו אוהד להתנכר לנבחרת נובעת גם מהעובדה שנבחרת ישראל לא ניצחה אף משחק גדול מאז החמישייה ההיא לאוסטריה, כולל המשחק מול רוסיה שהיה עבורנו לפרוטוקול בלבד. מתברר שגם עשור אחרי המפלה מול דנמרק, הנבחרת עדיין סוחבת את אותו חוסר ביטחון שנוצר אז ונעה בין המאניה של אוסטריה לדיפרסיה של דנמרק, רק כדי ללכת לאיבוד. הוויברציות הרעות באצטדיון רמת גן והציפייה לקראת אסון שמלווה כל משחק נבחרת מאז התבוסה לדנים ורק מתעצמת עם הזמן, יצרו מצב אבסורדי גם עבור נבחרת שלא צריכה לחשוב במושגים של עלייה: אנחנו מתקשים לנצח נבחרות שמעלינו בדירוג של הבית – גם במטרה להשיג תוצאה חד פעמית שתרגש את רמת גן מחדש וגם, אולי, כדי לעלות פעם נוספת לטורניר חשוב. וזה הרבה מעבר לפערים מקצועיים.

ריצ'רד נילסן הגיע לישראל כשטראומת דנמרק רק בחיתוליה וחוסר הביטחון המדובר רק נוצר. אבל כבר שנחת כאן גילה את מה שאנו חווינו השבוע: נבואה לקראת אסון שמגשימה את עצמה בדרך כלל ואווירה שרק מחכה לנפילה. "איך שקיבלו אותי בישראל די מייצג את מה שקורה אצלכם", נזכר אלוף אירופה מ-1992. "אני שמח שכיבדו אותו ונתנו לי ריספקט כשהגעתי, אך יחד עם זאת התייחסו אליי כאל מושיע שבא להציל מקום שאף אחד לא מבין בו בכדורגל. הקהל הישראלי והתקשורת הישראלית מבטלת את השחקן והמאמן הישראלי ויוצרת אפקט שלילי בכל סיטואציה הכי קטנה שיכולה להיות. יש בישראל מאמנים מצויינים וגם שחקנים כאלה, אך אתם לוקים ברמה המערכתית ובעבודה מלמטה, לאו דווקא בנבחרת אלא במועדונים שמביאים את השחקנים לנבחרת. במקום להתמקד בזה, פשוט ממקדים את כל האשמה וחוסר ההצלחה במאמנים ובשחקנים שלא בצדק. לא עליתם 40 שנה לטורניר גדול, אבל יש אווירה בישראל כאילו אתם עולים רצוף כבר 20 שנה והאפשרות שלא תעלו היא אסון. זה משפיע על השחקנים, על האוהדים והאנרגיות, שהן חלק בלתי נפרד מהמשחק".

נילסן, שעדיין עבד עם הדור המבטיח של רביבו וברקוביץ', חווה זאת בצורה מינורית ואף סחט תיקו מכובד מספרד ברמת גן. כדור השלג צמח למימדים מפחידים בעידן גרנט ולמרות שני משחקי בית קשים מול אירלנד ושוויץ, בהם הנבחרת חזרה מפיגור, הוויברציות שעלו מהיציעים החלו כבר אז ליצור אפקט של פחד אצל השחקנים כלפי הנעשה במשחקי הנבחרת במגרש הזה. "אתה אומר שהיינו נבחרת חזקה מנטאלית והוכחנו את זה, אך עדיין תמיד היו מסביב את העקיצות ואת חוסר התמיכה בשחקנים", נזכר כובש השער מול אירלנד, עבאס סוואן. "בכל מקום חשת זאת, בתקשורת ובקהל. אנחנו לא אנגליה ואיטליה שיכולות להרשות לעצמן התמודדות עם כל האנטי והביקורות מצד התקשורת, הקהל והסובבים אותם. אנחנו מדינה קטנה עם משאבים לא גדולים ומאגר שחקנים בינוני. כדי שנוכל לעשות את זה כמו שנבחרות קטנות עשו, כולם צריכים להתגייס ולתמוך. לנו היתה נבחרת חזקה, אבל כשקיבלנו את הגולים הייתה אווירה רעה מאוד ביציע ושחקנים התקשו לתפקד".

פסיכולוג הספורט איציק צור, שעובד גם עם מחלקת הנוער של בני יהודה, רואה את מה שקורה במשחקי הבית הקשים מאז 1999 כתהליך אחד ושלם: "האפקט הברור של מספר נסיונות כושלים הוא חוסר ביטחון עצמי. כשמנסים משהו ונכשלים פעם אחרי פעם, הביטחון העצמי נפגע יותר ויותר. איפה זה משפיע? כשהמשחק מתחיל השחקן יודע לשים חלק גדול מהתחושות בצד כל עוד התוצאה 0:0. אך במידה והנבחרת סופגת שער, חוסר הביטחון וכל מה שעבר בראשו לפני ובמהלך התקופה שקדמה, באים לידי ביטוי".

כאשר עבאס סואן דיבר על כך שאחרי שער האווירה ביציעים רעה מאוד, הוא לא מדבר רק על הבוז. הבוז מפריע לשחקנים, אך איתו הם מנסים להתמודד. אם יש משהו שפוגע בשחקנים יותר מכל במצבים כאלה, אלו הם הלגלוגים מהיציע, שלמרות המרחק בין הדשא לטריבונה ברמת גן מגיעים היטב לאוזני השחקנים. "אין דבר יותר פוגע ומרגיז מזה", מתאר שחקן נבחרת. "כשלא הולך וחוטפים גול, התמיכה נעלמת והקהל מחפש שעירים לעזאזל. אתה שומע 'יאללה, דדי בן דיין, אירופה רציתי, ו'עומר גולן באו, ממנצ'סטר לראות אותך', וכל מיני לגלוגים שעושים רק רע על הנשמה. זה לא חדש - זאת האווירה בתקשורת, זאת האווירה ברחוב ועם זה הם באים למגרש. יש שינוי ביציע: מקהל פטריוט ואוהד לקהל שלא כל כך ברור לו מדוע הוא הגיע. זה פוגע מאוד בנבחרת ברגעי משבר. גם ככה עולים עם לחץ אדיר שאנחנו משחקים נגד כל העולם, אז כשנכנסים למשבר תוך כדי משחק המצב מחמיר ויוצר איזשהו שיתוק. אתה יכול לבדוק ולראות שגם במשחקים שנעשה בהם קאמבק בתוצאה, בזמן שנכנסנו לפיגור הנבחרת הייתה משותקת. זו בדיוק ההשפעה שדיברתי עליה".

איציק צור שומע את הדברים וכלל לא מופתע: "זה גם הרבה מעבר לזה. זהו המחיר של תרבות האינסטנט בספורט שלנו. אנחנו לא דומים במשאבים למדינות הגדולות שיכולות להרשות לעצמן תוצאות מיידיות. אצלנו חסרה כל רמת התהליך מגילאי ילדים, וכשמגיעים לקמפיינים הדברים באים לידי ביטוי. הקהל רוצה אינסטנט וזה איכשהו משפיע גם על השחקנים. אם שחקן לא מוכן מנטאלית להתמודד עם פיגור, אז זאת בעיה. ברגע שזה לא משתנה, שום דבר לא ישתנה. הדרך להתמודדות היא מאוד ברורה - לשנות את החשיבה".

גם נילסן רואה את הדברים בצורה דומה ומבטיח שביום שנשנה את החשיבה, נחזור להאמין ולנצח נבחרות גדולות. "נבחרת ישראל צריכה להבין את מקומה ולצפות לעשות את השינוי בהדרגה ובצורה מסודרת וסבלנית", מסביר המאמן הדני. "ישראל נבחרת קטנה עם משאבים לא גדולים ועצם העובדה שהיא עולה למשחקי ההצלבה צריכה להיות סיבה לפתוח שמפניות, ללא קשר לתוצאות והאם היא עלתה לטורניר גדול או לא. אם יפעלו כך לאורך זמן, אני בטוח שדברים ישתנו".

לואיס פרננדז עדיין לא יודע כיצד להתמודד עם התופעה, ובמקום למנף אותה לתגובת נגד ערב המשחק מול קרואטיה, בחר להתעמת עם העיתונות השלילית שליוותה אותו השבוע, בדרך שרק מעוררת אנטי. גיורא שפיגל לא חושב שהצרפתי אשם בכך. "האבסורד הגדול הוא שמביאים מאמן זר, מתוך תובנה שהוא יביא משהו שאין כאן ויעשה את השינוי, ומנגד הוא מקבל חוזה לקמפיין בודד", מסביר שפיגל. "מה הוא אמור להביא? חילופים טובים יותר מהמאמן הישראלי? בחירת סגל טוב יותר? ממש לא בשביל זה הוא פה. מאמן איכותי כמו לואיס פרננדז יכול לתרום לכדורגל הישראלי ולנבחרת בטווח הארוך בלבד ומה שהוא אמור להביא איתו שכביכול אין כאן, זאת דרך מסודרת לאורך זמן. את זה הוא לא יכול לעשות ככה".

השבוע הגיע אוהד בית"ר ירושלים לאימון הנבחרת, וכל מה שהוא עשה היה לקלל את אבי לוזון. פעם, אוהדים מסוגו היו הרבה יותר פטריוטים וברגעים כאלה מתגייסים סביב הנבחרת הלאומית. אלא שהעובדה שגם אספסוף כמוהו נדבק בחוסר האמון הכללי, היא הוכחה שאנחנו ממש בשיאו של המשבר שמעיק עלינו במשחקים חשובים. "צריך להיות ריאליים: מקצועית אנחנו לא שווים יורו או מונדיאל, ואם נעלה לשם זה עם הרבה מזל ונפילה של נבחרות טובות מאיתנו", מסכם שחקן נבחרת. "תסתכלו על הסגל של קרואטיה או יוון ותבינו שעל הנייר זאת תהיה חוצפה לצפות שנסיים לפניהם. שינוי בגישה ותמיכה אמיתית נגד קרואטיה יכולים להביא אותנו לניצחון ולמצב מצויין בבית. אם נקבל גול? עזוב, אפילו לא רוצה לחשוב על זה, עדיף להדחיק".

מוקדמות מונדיאל 2002:

ישראל- ספרד- 1:1 (חיים רביבו)
ישראל-אוסטריה-1:1 (שמעון גרשון, פנדל)

מוקדמות יורו 2004:

ישראל-צרפת: 2:1 (עמרי אפק)

ישראל-סלובניה: 0:0

*שני המשחקים נערכו בפלרמו ואנטליה עקב המצב הבטחוני

מוקדמות מונדיאל 2006:

ישראל:צרפת: 1:1 (וואליד באדיר)

ישראל-אירלנד: 1:1 (עבאס סואן)

ישראל-שוויץ: 2:2 (יוסי בניון 2)

מוקדמות יורו 2008:

ישראל-קרואטיה: 4:3 (קולאוטי 2, בניון)

ישראל-אנגליה: 0:0

ישראל-רוסיה: 1:2

מוקדמות מונדיאל 2010

ישראל-שוויץ: 2:2 (בניון, בן סהר)

ישראל-יוון: 1:1 (עומר גולן)