ברגליים שלכם

את מוקדמות יורו 2004 פתחה ווילס בסערה. היא גברה על איטליה בבית, התגברה על אזרבייג'אן ופינלנד, אבל מאוחר איבדה גובה עם שני הפסדים לסרביה ומונטנגרו ותבוסה בסן סירו. בסופו של דבר הגיעו הוולשים למשחקי הפלייאוף שם הפסידו לרוסיה. האכזבה הייתה עצומה, כמה מהפרשנים ביקרו את ההחלטות שלקח המאמן מארק יוז בשלבים המאוחרים של הקמפיין, אבל בווילס נשארו עם הרגליים על הקרקע.

בסקר שנערך מיד אחרי ההפסד לרוסיה, ענו 97 אחוזים מהנשאלים שהם היו רוצים לראות את יוז ממשיך בתפקיד והעיתונאי, פול אשלי ג'ונס, ביטא היטב תחושת השמירה על פרופורציות: "ווילס לא הייתה נבחרת גדולה במשחקים הראשונים של הקמפיין והיא גם לא הייתה נבחרת גרועה לאחר מכן. יש לנו נבחרת מאורגנת, אבל מוגבלת, עם שני שחקנים ברמה עולמית ושיטה שמתאימה לסגל".

לא רחוק מווילס ממוקמת לה צפון אירלנד, שלמרות פריחה גדולה בשנות ה-80, כבר מזמן נחשבת לנבחרת אירופאית בינונית או אפילו קטנה, ושהגיעה לשפל המדרגה שלה במוקדמות יורו 2004. הירוקים-לבנים לא כבשו ולו שער אחד לאורך כל הקמפיין, הפסידו לארמניה בבית וסיימו במקום האחרון. על הקווים עמד אז סמי מקילרוי, אחד מגדולי שחקני צפון אירלנד בכל הזמנים, שלבסוף התפטר, אלא שגם אחרי קמפיין כושל הוא נשאר אחד מאנשי הכדורגל האהובים במדינה וגיבור לאומי.

הסיפורים הללו מהאי הבריטים ממחישים היטב את ההבנה של ווילס וצפון אירלנד שהן לא יותר מנבחרות בינוניות, שמפעם לפעם יכולות לרשום קמפיין מוצלח, אבל לעולם לא יהפכו לאריה אירופאי. את האמת הזו חייבים להפנים גם אוהדיה של נבחרת ישראל ותקשורת הספורט שלנו.

אחד מענפי הספורט הפופולאריים ביותר בישראל הוא חיתוך המאמן הלאומי של נבחרת הכדורגל. באנגליה, ברזיל ומדינות רבות אחרות בעולם, המציאות דומה למדי, אלא ששם הציפיות יותר מותאמות למציאות והביקורות, כך נדמה, מוצדקות הרבה יותר. השוואה בין נבחרת ישראל הצעירה מודל 2007 לנבחרת לטביה שעלתה ליורו 2004, מדגימה היטב את קריאת המפה הכל כך לא נכונה של הפרשנים והאוהדים הישראלים.

הנבחרת של גיא לוי טיפסה לפני מספר שנים לאליפות אירופה בצורה מרשימה. היא עברה את טורקיה בשלב הבתים, רשמה סנסציה כשחלפה על פני צרפת, והתברגה בין שמונה הגדולות של אירופה, אלא שבטורניר עצמו נחלה שלושה הפסדים בשלושת המשחקים שלה. שלוש שנים לפני כן הדהימה לטביה הבוגרת בצורה דומה כשהצליחה להעפיל לאליפות אירופה לראשונה בתולדותיה. בטורניר עצמו היא הסתפקה בנקודה בלבד וכמו ישראל הצעירה, סיימה את דרכה מיד אחרי שלב הבתים. אבל אילו הבדלים נרשמו בין התגובות בארץ הקודש, לאלו במדינה הסובייטית לשעבר.

כבר במהלך יורו 2007 לנבחרות צעירות, הפך גיא לוי לאחד מאויבי העם. המבקרים חבטו בו בגלל ההתנהלות שלו, עיתונאים-פוליטיקאים לא פספסו הזדמנות לסגור חשבון ושמו של המאמן הפך לפתע לשם נרדף לכישלון. ובלטביה? שם חגגו את העובדה שחלק מאוהדי הספורט בעלי האמצעים העדיפו את נבחרת הכדורגל על הגעה לאליפות העולם בהוקי קרח שנערכה באותה שנה, ואת קבלת המענק השמן מאופ"א, שאפשר כעת לבנות תשתיות כדורגל מתקדמות יותר. "קשה להאמין שנצליח בבית בו משחקות גם גרמניה, הולנד וצ'כיה, אבל העובדה שאנחנו כאן היא כבר הישג", כתב אז עיתונאי מקומי. המאמן אלכסנדר סטרקובס הוליך את נבחרתו לנקודה בלבד, אבל נשאר גיבור וחזר בהמשך לקדנציה שנייה בנבחרת.

אולי בעיניים שלנו לטביה קטנה מאיתנו בהרבה ואנחנו יכולים להביט על החוויה שלה ב-2004 באמפטיה ולנסות שלא לגחך כשאנחנו רואים איך התלהבו שם מנקודה בודדת, אבל בעיניים אירופאיות, ההבדלים בין הנבחרת הבלטית לישראל הם בעיקר בשם. "הכדורגל הישראלי התקדם מאוד, יוסי בניון הוא שחקן מצוין", היא שורה שחוזרת על עצמה בכל פעם שאנחנו דוחפים מיקרופון לפרצופו של מאמן נבחרת בכירה. אבל אם תחליפו למשל את המילה "ישראל" ב"מקדוניה" ואת השם "יוסי בניון" ב"גוראן פאנדב", תקבלו תמונה דומה. ותהיו בטוחים שזה מה שקורה כשנבחרת גדולה מגיעה למקדוניה, לשם הדוגמה.

בישראל אולי מצפים מנבחרת הכדורגל להצלחות מסחררות בכל קמפיין מוקדמות, אבל בעיניים האובייקטיביות של אוהדים ופרשנים בעולם, אנחנו עומדים באותה שורה עם מקדוניה, לטביה, פינלנד ועוד רבות אחרות. כשנבין שאלו המימדים שלנו, אולי נוכל להתחיל ליהנות, אולי נשמח בשמחתו של שחקן שהרשים במיוחד במשחק נגד נבחרת גדולה על אף ההפסד, אולי נפסיק לנוע בין ציפיות מרקיעות שחקים, לאכזבות תהומיות ובלתי מוצדקות.

אנחנו חייבים להבין את מקומנו בעולם. לא משנה לאילו גבהים נאמין שכוכבי הליגה שלנו יכולים להגיע, כל עוד גילי ורמוט וליאור רפאלוב מנסים לכדרר על האדמה בנתניה או לאור השמש הקופחת באשקלון, הם רחוקים שנות אור מרוב שחקני הסגל של קרואטיה. או של יוון או של שוויץ וכן הלאה.

לפינלנד יש שחקנים בוורדר ברמן ולברקוזן, למונטנגרו יש כוכבים גדולים מרומא וספורטינג ליסבון ולווילס היה במשך שנים ארוכות שחקן שזכה בכל תואר קבוצתי אפשרי עם מנצ'סטר יונייטד. ועדיין, באף אחת מהמדינות הללו הדעה הרווחת לא הייתה שכל תוצאה מלבד ניצחון על קרואטיה, תהווה אכזבת ענק. אבל מה יקרה אם הנבחרת של בן חיים ואוואט לא תנצח את זו עם שלל השחקנים הנהדרים של ביליץ'?

מבקרי מסעדות יבקרו את המערך הטקטי ופובליציסטים מתלהמים יחושו שאם הם מחזיקים בתואר ראשון בתקשורת, הם רשאים לשכנע אתכם שצריך לזרוק מאמן כדורגל לכל הרוחות. תאוריות מרתקות והסברים מלאי משמעות פילוסופית יבשרו על אסונו של הכדורגל הישראלי, אבל רק יסתירו את האמת הפשוטה בהרבה: ישראל פחות טובה מקרואטיה.

זה לא אומר שישראל לעולם לא תעלה לטורניר גדול, להפך. והדוגמה של לטביה ממחישה את זה. אנחנו צריכים להבין שיום יגיע והכל יתחבר. ההגרלה תאיר פנים, ובדיוק באותו זמן בו השחקנים יבצעו את הדרישות הטקטיות עד תום וכדור שפעם היה פוגש את הקורה, ייעצר הפעם ברשת. היום הזה יגיע כמו שהוא הגיע לנבחרות אחרות בסדר הגדול שלנו, אבל אחר כך נחזור למימדים הטבעיים שלנו כנבחרת לא רעה, אבל גם לא ממש טובה. זה מה שנבחרת ישראל שווה וזה בסדר ומותר.

מתי נפנים את המציאות ונבין שישראל היא לא נבחרת ששווה העפלה לכל טורניר שני? אולי לעולם לא, אבל בינתיים גם מותר לקוות שבזמן שאלפי אוהדים צפון אירים שרים "אנחנו לא ברזיל, אנחנו צפון אירלנד" במשחקי הנבחרת שלהם, גם כאן נפנים שאנחנו לא ברזיל, אנחנו יותר כמו צפון אירלנד.