פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הכל הצגה אחת גדולה

        החוויה בבלומפילד הייתה עצומה, אבל כשהקרקס נגמר, חגי קראוס נשאר עם מסקנה אחת: בשבת יש משחק יותר חשוב

        די מוזר היה כל העניין הזה של הצ'מפיונס בבלומפילד. ערב חג, אותה תחושה ישנה של יום שישי, ופתאום הולכים לראות את הפועל. אפילו ההורים לא שואלים אם אתה בא לארוחה, גם הם יודעים שהערב הזה הוא חג אחר, חג חילוני של האוהדים באדום. כמעט כל מי שפגשת בירך אותך בחג שמח. הסיכוי שהם התכוונו לשמחת תורה דומה לסיכוי שהם צמו ביום כיפור האחרון. אפיקורסים מוחלטים מגיעים לבית המקדש שלהם, אצטדיון הפועל על שם האחים בלומפילד. שלטים באנגלית מפוזרים על העמודים בחניון, שטחים הרמטיים ואוהלים לבנים בוהקים, גם האוטובוס של ליון נראה כמו משהו שעוד לא ראינו פה. פתאום, אשכרה שומעים את מערכת הכריזה. זו אותה מערכת שניגנה את שיר הדאבל של האוהדים מתוך אמפליפיירים שמוקמו מתחת לשעון התוצאה, כאילו מישהו שכח אותם פה אחרי האוזפסט.

        מישהו אמר שיש לו תחושה שכל אוהד התיז על עצמו קצת אפטרשייב לפני שיצא למשחק. כאילו הגענו לליל הסדר, במקום שסדר והתנהלות נכונה דרושים בו באופן נואש. כמו לטקס חתימת הכתובה שלפני החתונה, כמו השחקנים שלנו, חנוטים בחליפות ורק מייחלים שיגיע הרב, או הסוכן, שיחתים אותם על חוזה חדש בינואר. אז הצלחתי להתרגש, למרות שהנהלת המועדון הצליחה, בכישרון יוצא דופן, להוציא לכולנו את החשק בשבועות האחרונים. כמה גועל, כמה אינטריגות, ספינים, שקרים ומחנאות בזויה עוטפים את המועדון הזה כרגע. אם אתם מאמינים, אגב, גם הפעם להצהרות בנוגע לדף חדש שנפתח, אתם עושים זאת על אחריותכם בלבד.

        איפה אבוטבול?

        בלומפילד היה מלא ודחוס, פרט לכמה פינות בשער 13, שהפך לשעטנז של יציע עיתונות מאולתר, אוהדי ליון ואוהדים בעלי אמצעים. האווירה הייתה תענוג. כשהאצטדיון הקסום הזה מלא אנרגיות, אין היכל כדורגל שמשתווה לו. אפילו רון חולדאי, בשיא חוצפתו, הופיע לאירוע הכי לוהט בעיר. פעם הוא ניסה להתנות את עזרת העירייה בהכשרת בלומפילד בכך שהקהל לא ייצא נגדו. את מה שאנחנו חושבים על המחשבה המנותקת כל כך, כיאה לו, הוא קיבל הערב.

        הבעיה היא שהיה גם משחק וממול עמדה ליון. היא אמנם לא נתנה משחק ענק, אבל בכל רגע יכולת להבחין עד כמה השחקנים האלה מגיעים מיקום כדורגל אחר מזה שאנחנו מורגלים בו. גומיס הזה, שיש לי עוד סיוטים ממנו מהמשחקים נגד סט. אטיין, הוא חתיכת מפלצת. באסטוס, טולאלן, גורקוף, לוריס. אללה יסטור, ודאי היו אומרים התיירים הצרפתים על חוף הים בנתניה. הפועל שיחקה בסדר, אפילו בסדר גמור. החילופים של גוטמן היו מדוייקים ונכונים ושיפרו את המשחק של הקבוצה. מה שרק העלה ביתר שאת את השאלה, למה אי אפשר היה לפתוח עם שלושת המחליפים מלכתחילה. הדברים הללו אמורים בעיקר על שי אבוטבול, בעל הבית. הבחור הנמוך והצנום הזה, שמכיר את בלומפילד מגיל אפס, הופך את המשחק של הפועל על פיו מתחילת העונה בכל פעם שהוא נכנס, בדרך כלל במקום רוקי, זה שגוטמן עדיין מנסה להוכיח למישהו שהזר שהביא שווה יותר מליגה שנייה בצרפת. כמו נגד בנפיקה, אולי לא הגיע לנו להפסיד. כמו נגד בנפיקה, בונדר היה מצוין. למעשה, כל העיסוק המאוס הזה בסוגיית המגן הימני המתחלף נטול עוקץ. יש לנו שני מגנים ימניים טובים מאוד. איך אף אחד לא שם לב שהבעיה בהגנה, באופן עקבי, מגיעה דווקא מצד שמאל? דדי בן דיין הפך בשנה וחצי האחרונות למלך הבישולים של הפועל באירופה. סליחה, טעות בהגדרה – מלך הבישולים של יריבות הפועל.

        כל הקלישאות החבוטות התאמתו במשחק הזה. ברמות האלה, כשאתה עושה טעות אתה נענש מיד. ברמות האלה, אתה חייב לנצל מצבים כי לא תגיע להרבה כאלה. פיזיות, כושר גופני, קילינג אינסטינקט. הכל נכון. אבל פתיחת העונה הנוראית של כל הקבוצות בבית הזה העלתה את השאלה האם גם במועדוני פאר כאלה השחקנים רוצים פחות בליגה. אין תשובה ברורה. שאלקה ובנפיקה התחילו לנצח בליגה ויש לי תחושה שגם ליון תעבור את נאנסי בסוף השבוע. השאלה המרכזית היא האם הפועל תנצח בנתניה בשבת, במשחק חשוב הרבה יותר מגן האירועים הספורטיבי שחווינו הערב. ליגת האלופות זה נחמד, אחלה חוויה. באמת. אבל אנחנו צריכים להתרכז בלהגיע לשם שוב, לא בלהחליף חולצות במחצית.