פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הבקהנד שטלטל את חיי

        פז חסדאי חשב שהוא לוקח שיעורי טניס, אך למעשה קיבל שיעור על נחישות, מסירות ובדידות. והכל בזכות גב היד של ואווינקה

        כמו הרבה דברים בחיי, גם זה התחיל מלילה של שיכרות. כמו הרבה החלטות בחיי, גם זו התקבלה בשעת לילה מאוחרת, באותם רגעי שקט בהם האמת מתחוורת לך בבהירות. גם הפעם מוקד הגירוי היה הטלוויזיה, המסך המרצד המהפנט, שבדרך כלל גורר בהייה חסרת תכלית, אך לעתים נדירות, בעיקר באירועי ספורט, הוא מצליח לסחוט ממך לא רק אמוציות והתפעלות, אלא גם תובנות קטנות על החיים. מכיוון שגם הפעם חוויית הצפייה כללה את האלמנטים הקלאסיים - עיניים עייפות, רביצה עקומה, יד בתחתונים – התוכן שעל המסך שימש כמראה עגומה למתחולל בסלון ביתי. הניגודיות בין האנרגיות הסוערות בטלוויזיה לבין האפטיות וחוסר האונים בסלוני, הבהירה לי שמשהו בחיי חייב להשתנות. הבקהנד של סטניסלס ואווינקה עומד לנער לי את החיים.

        סטניסלס ואווינקה טניסאי שוויצרי (רויטרס)
        באותם רגעים ההצלפה שלו עם גב היד נראתה כמו יצירת מופת, כמו פסגה אסתטית שראוי לנצור בהיכלי אמנות. הבקהנד של ואווינקה (צילום: רויטרס)

        זה קרה, כאמור, בזמן צפייה במשחק טניס. שני המתאבקים האמיצים הלמו בכדור וזה בזה, והמחישו שוב כיצד נראה קרב המוחות האולטימטיבי שמשלב טכניקה, טקטיקה וחוסן נפשי. אין לי מספיק ידע בטניס כדי להבחין בדקויות טכניות, אבל בלילה ההוא הבקהנד של ואווינקה נראה לי כמו כליל השלמות. אולי הייתה זו השפעת האלכוהול, אך באותם רגעים ההצלפה שלו עם גב היד נראתה כמו יצירת מופת, כמו פסגה אסתטית שראוי לנצור בהיכלי אמנות. "אלוהים, תן לי את הכוחות של ואווינקה", מלמלתי בעודי צופה בגאון השוויצרי, ובאותו רגע זה היה לי ברור: מחר על הבוקר אני חוזר לשחק טניס.

        אמי הייתה גאה בי

        בדרך כלל החלטות אימפולסיביות ליליות מקבלות אור אחר בתום השינה המפכחת, אבל הפעם זה היה חזק מדי. אין מקום לחרטה. אחרי 20 שנה מחוץ למגרשים, אני רושם קאמבק מרגש. אומנם במהלך 20 השנים האלו ניסיתי פה ושם לארגן משחק עם חברי לתחביב, שכרנו מגרש וארגנו מחבטים, לבשנו את מגני הזיעה ואת חולצת הפולו הלבנה, אך אין דבר עצוב יותר ממשחק טניס של שני גברים חלודים. מתוך 60 דקות של "משחק", 55 עברו באיסוף כדורים תועים. לא הצלחנו להשלים נקודה אחת ראויה, ואם כבר הכדורים הצליחו לחלוף מעל הרשת, הם התקשו מאוד לחדור לאזור המותר. גם התחרותיות הסמויה הקשתה עלינו לעבוד על היסודות, והחוויה הסתיימה בתסכול גדול. הפעם, היה לי ברור, אני שוכר מדריך. יומיים אחר כך כבר נפגשתי עם התוצאה הראשונה שעלתה לי בגוגל.

        הוא אומנם שמנמן ונטול הילה ספורטיבית, הוא אומנם חייב פרלמנט ארוך ליד הקפה לפני כל שיעור, אבל מבחינתי הוא המדריך המושלם. יש לו את כל מה שצריך: את סל המתכת הגדוש בכדורים צהובים, ואת הנכונות להכין לי לפורהנד. ב-60 דקות של שיעור אני מכה במאות כדורים, מצליף בהם ללא רחמים, הולם בהם בעוצמה, רק מנסה לשחזר את הסצינה המושלמת של ואווינקה. זה לא פשוט, אבל אני מתמיד. כבר חמישה שיעורים. אילו אמי הייתה רואה איך בלילה לפני שיעור אני מכין את התיק כמו תלמיד שקדן, ודאי הייתה גאה. אילו הייתה לי חצי מהמסירות הזאת בכל לימודיי האחרים, חיי ודאי היו נראים אחרת.

        בכל הנוגע למניירות, תודה לאל, מצבי מצוין. אני עולה למגרש בצעדים קלילים וקופצניים, מגלגל בידי את המחבט, מכופף מעט קדימה את הגב ומנענע את האחוריים בתנוחת כוננות. בכל הנוגע לטכניקה, לעומת זאת, מצבי מדכדך. בפעמים רבות מדי הכדור מסרב להיענות לתכנונים המוקדמים. כל מכה דורשת יותר מדי הכנות. כיפוף לא נכון של הברכיים, והכדור פוגש את הרשת. הכנה לא נכונה של היד, והכדור מתעופף לצדדים. סטייה של סנטימטר או שניים במפגש עם המחבט, ואני זוכה לגערה מהצד השני של המגרש. אחת לכמה זמן, לעומת זאת, הכל מתחבר. בפעמים הנדירות כשכל הפעולות נעשות כמו שצריך, כשכל המרכיבים משתלבים בצורה אופטימלית, כשהכדור טס מעל לרשת בפורהנד מושלם – זו אורגזמה אמיתית, תחושת אושר וסיפוק שניתן לחוות רק בספורט, תגמול הולם למאמציי.

        אין כאב

        רק דבר אחד מעיב על החגיגה: המנטליות התחרותית הנדרשת בטניס. כל עוד השיעור נעשה באווירה לימודית וחיובית ומאזן הכוחות בין הצדדים הוא ברור, אין כל מתיחות. כשהמשחק יעבור למתכונת תחרותית, לעומת זאת, ספק אם יהיו לי את העוצמות הנפשיות כדי לעמוד במתח. ספק אם אצליח להשתלט על השנאה העזה של יריבי מעבר לרשת, שמטרטר אותי מפינה לפינה. ספק אם אצליח להשתלט על עצביי ולא להכות בתסכול את המחבט על הרצפה, כפי שלמדתי מטובי המקצוענים (שגיאה ששווייה מאות שקלים). כמה חבל שבטניס אין את אווירת המטקות הייחודית מהחופים, הספורט היחידי שדוגל בהרמוניה ובאחווה, שהצלחת האחד היא הצלחת השני. כמה מפחידה היא תחושת הבדידות בטניס, כשאין את מי להאשים מלבד את עצמך.

        אבל אעמוד גם בזה. בימים אלה אני מתרוצץ על המגרש עם מבט נחוש, רק משנן הלוך ושוב את ססמתו האלמותית של רוקי בלבואה, אין כאב. בגילי המופלג אני מכיר בעובדה שלעולם לא אחבוט בכדור כמו ואווינקה, אך הציפיות אחרות לחלוטין. המטרה היא לשמור על ריכוז ולעמוד במשימה. המטרה היא להיות עקבי, לעבוד קשה ולהשתפר. המטרה היא שפעם אחת, רק פעם אחת, יתלבש לי בקהנד כמו של ואווינקה, פצצה שטוחה ומדויקת שתנחת היישר על הקו, ולאחריה תבוא שאגה משחררת. בינתיים אני רק בשיעור חמישי, ועדיין עובד על הפורהנד. אבל זה מתקרב.