פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לילה בלי כוכב

        מחממים את הפרקט: העתיד של קליבלנד נראה שחור משחור אחרי עזיבתו של לברון, אבל אחרי שמנגבים את הדמעות רואים שבאופן מפתיע יש חומר כדי לנסות להשתחל לפלייאוף

        לברון ג'יימס שחקן קליבלנד קאבלירס (רויטרס)
        הייתי, ביי (צילום: רויטרס)

        תקציר הפרקים הקודמים

        מאזן בעונה שעברה: 21:61

        סיימה את העונה: במקום הראשון בליגה, תואר הקונטנדרית המובילה, הפסד צורם בסיבוב השני של הפלייאוף, ולסיום סוג של התפרקות עם עזיבתו של הכוכב הגדול ביותר בתולדות הקבוצה.

        במובנים מסוימים ניתן לומר כי עונת 2009/2010 הייתה העונה הגרועה ביותר בתולדות המועדון. מעולם לא היתה קונטנדרית ברורה כל כך, שהגיעה בתזמון מושלם כל כך, והתפרקה ברגע השיא באופן מביך כל כך (ולזה שצועק שם מאחורה "מה עם דאלאס 2007 שהפסידה לגולדן סטייט?" – שמעתי אותך כבר בפעם השלישית). ערב פתיחת הפלייאוף נראה היה שקליבלנד היא קבוצת הפלייאוף המושלמת, עם אינסוף תחמושת באזור הצבע, ווטרנים מוכחים בכל עמדה ועמדה, ספסל בלתי נגמר, וכמובן כוכב-על עם מוטיבציית שיא שמשווע לסיום ההוליוודי שבו הוא מביא למועדון שלו אליפות היסטורית ואז ניגש לחתום על החוזה המדובר ביותר מאז המצאת החוזה.

        אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד – הרכש הנוצץ בדמותו של ג'יימסון התגלה כשחקן הכי פחות מתאים שיכלו להביא, שאק וסוללת הגבוהים קרסה מול גארנט אחד וחצי ביג בייבי, וכמובן – הכוכב הגדול התגלה כווינר מאד קטן שנחנק ברגע האמת כמו ספרנית חולת קצרת. קליבלנד נבעטה מהפלייאוף בידי בוסטון, ונשלחה אל הקיץ המחורבן ואל כפתור הריסטרט שהביא לקיצו חצי עשור מכובד בהחלט בצמרת הגבוהה של הליגה.

        אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון

        באו: רמון סשנס, ג'ואי גרהאם, רייאן הולינס.

        הלכו: ביג זי, דלונטה ווסט, שאקיל אוניל, וההוא שאת שמו הס מלהזכיר.

        ברשותכם, אעשה את זה קצר: אינסוף מילים נכתבו על עזיבתו של ג'יימס, המלחמה העקובה מבבל"ת שנפתחה בינו לבין הבעלים דן גילברט, שלטי החוצות שנשרפו, קרובות המשפחה שנאנסו וכו', אין לי כח או רצון לחזור על כל זה ולכן אתייחס להיבט המקצועי בלבד - עזיבתו של לברון, עם כל חוסר החשק להודות בזה, היא אכן מכה קשה למועדון וקשה לומר מתי ואיך תוכל הקבוצה להתאושש ממנה.

        קליבלנד מודל 2009/2010 הייתה קבוצה שנבנתה למטרה אחת – לסייע לג'יימס ככל האפשר להשיג את טבעת האליפות, כך שלאחר לכתו אין זה מן הנמנע שהצוות המקצועי בראשותו של ביירון סקוט, יתקשה מאד להדביק את החתיכות בפזורות ברחבי חדר ההלבשה, או לחלופין יוכל להכניס מספיק מוטיבציה בווטרנים שהגיעו כדי לקחת אליפות, ומוצאים עצמם עכשיו בקבוצת מרכז טבלה מתוסכלת ללא כל מטרה או תכלית ברורה, למעט כמובן ב-4 המפגשים השנתיים מול מיאמי, ושיקף את זה טוב מכולם מו וויליאמס, מי שאמור להיות אחד משני המנהיגים של הקבוצה הנוכחית (יחד עם ג'יימסון בן ה-34), שהצהיר בראיון לפני כמה ימים שעזיבתו של לברון הוציאה לו את החשק להמשיך לשחק כדורסל.

        גם וטרנים מוכחים בהרבה כמו ג'יימיסון, פארקר או אפילו ורז'או מגיעים לעונה הנוכחית כשסימן שאלה גדול מתנוסס מעל סעיף החשק/מוטיבציה שלהם לשחק עבור הקאבס, וסביר להניח שלפחות אחד מהשמות האלה ימצא את עצמו על מטוס במהלך העונה.

        בנוסף נפרדה קליבלנד מהסמל הגדול ביותר שלה – הלא הוא ביג זי, בעל השם הארוך מכדי לעמוד במגבלת המילים של הכתבה הזו, שעזב את הקבוצה לאחר 12 עונות והלך לחפש את התואר הנכסף תחת כנפי הלברון. עזיבתו, יחד עם הסתלקותו הצפויה של שכיר החרב המעיק שאקיל אוניל, משתלבת היטב באווירת סוף העידן, ומפנה את הבמה לג'יי ג'יי היקסון – השחקן היחיד באוהיו שניתן להתייחס אליו כיום כסוג של תקווה לעתיד, שיאבק על אחד מ-2 עמדות הפנים בחמישייה יחד עם ג'יימיסון ו-ורז'או. כגיבוי נוסף הביאה הקבוצה את הסנטר הנודד רייאן הולינס שמהווה גבוה רביעי לגיטימי לחלוטין, ומשלים את התמונה בצד היותר טוב של השרידים העונים לשם "הסגל של הקבאלירס".

        בקו האחורי לעומת זאת, ההיצע נראה דל בהרבה, לאחר שהקבוצה לא ניסתה אפילו למראית עין לסתום את התהום האדירה שנפערה בעמדת הסמול פורוורד, אלא אם מישהו שם באמת חושב שהרכש ג'ואי גרהאם הוא שחקן חמישייה לגיטימי בקבוצה נטולת יכולות התקפיות, וסביר שנראה את אותו גרהאם נאבק יחד עם ג'מריו מון על ההזדמנות להפוך לשחקן החמישייה הגרוע ביותר במזרח שאינו משחק בטורונטו.

        ההחתמה היותר מעניינת היא כמובן זו של רמון סשנס שמצליח לחיות עדיין איכשהו על שאריות התהילה מאותו חודש מופלא של גארבג' טיים במילווקי 2008. סשנס מיועד לשמש כמחליפו של מו וויליאמס בעמדת הפוינט גארד, אולם לאור ההיצע הדל בעמדה מספר 2, אין זה מן הנמנע שנראה את השניים משתפים פעולה בקו האחורי במשך דקות רבות, ואולי אפילו מפיחים קצת חיים בקבוצה העייפה הזו.

        מה מי מו

        חמישייה פותחת: מו וויליאמס, אנתוני פארקר, ג'מריו מון, אנטואן ג'יימיסון, אנדרסון ורז'או/ג'יי ג'יי היקסון.

        ספסל: רמון סשנס, דניאל גיבסון, ג'ואי גרהאם, דני גרין, ליאון פו, ורז'או/היקסון, רייאן הולינס.

        מאמן: ביירון סקוט (עונה ראשונה)

        מועמד לפריצה:

        לאחר שחולל שמות בליגת הקיץ, מגיע ג'יי ג'יי היקסון אל העונה הקרבה כמועמד קלאסי לפרוץ. עם שילוב מרשים של כח ואתלטיות, חוש לריבאונד ויכולת סיום סבירה בהחלט לגילו ומימדיו, צפוי היקסון, בין אם יתברג לחמישייה הפותחת ובין אם לא, לקבל כ-30 דקות למשחק בהם ינסה להפיח אנרגיה בקבוצה ולהוכיח לנו שגם העונה תהיה סיבה לטובה לצפות במשחקים של הקאבס, בהנחה שמישהו יטרח לשדר אותם.

        מועמד לדעיכה:

        כבר בעונה שעברה החלה הקריירה של אנתוני פארקר לגלוש במורד הצד הפחות נעים של הפרבולה, אולם אז לפחות הוא שימש כסטופר הגנתי ושחקן חכם ונחוש שהשתלב היטב במרקם הקבוצתי. בגיל 35 לא ברור עד כמה יוכל פארקר, או יהיה מעוניין בכלל לקחת על עצמו את התפקיד של הפועל השחור בקבוצה שגם ככה מדיפה ריח כבד של מכרה פחם, וכל הסיבות מצביעות על כך שבמוקדם או במאוחר יישלח פארקר למקום אחר, במה שבהחלט עשויה להיות עונת ה- NBA האחרונה שלו, בסיומה וודאי תוזמנו להרבה קבוצות בפייסבוק שקוראות להבאתו המחודשת של AP לארץ הקודש.

        אקס פקטור:

        אז נכון שוויליאמס הבהיר שהחשק לפרוש היה רק אינסטינקט של ייאוש בלתי צפוי לאחר בגידתו של החבר הטוב, אולם כך או כך, הפוינט גארד של הקאבס, נכנס לעונה הנוכחית עם כמה סימני שאלה ענקיים שמרחפים מעל ראשו. השאלה הבוערת, למעט עניין המוטיבציה, היא האם יוכל וויליאמס לשמש כמנהל המשחק האמיתי של הקבוצה לאחר שלמעשה שיחק בשנתיים האחרונות בתור קלעי לצידו לברון, ששיחק בעמדת הרכז דה-פקטו. גם מעמדו כסקורר יעיל שקולע מבחוץ באחוזים גבוהים יעמוד למבחן העונה, כשמו יצטרך לייצר לעצמו את הזריקות החופשיות ממרומי ה-1.85 שלו, בזמן שהוא חולק את הקו האחורי עם משאבות דאבל-טים מוכחות כמו ג'ואי גרהאם ובובי גיבסון.

        ולכדור הבדולח

        התסריט האופטימי:

        העונה נפתחת בהיסוס קל, אולם מפגש עקוב מדם עם מיאמי מסתיים בבלוק של ורז'או על לברון, ובניצחון מתוק שמזריק דלק לצינורות החלודים של קליבלנד, שמגלה לפתע כי בעצם יש לה בהחלט מספיק כשרון להתמודד במזרח החלש, ואת כל הרצון שבעולם להוכיח ללברון שהוא, ולא הצוות המסייע שלו, אחראי לכשלון דאשתקד. ג'יימיסון מסיים את העונה עם ממוצע של 24 נקודות למשחק, וויליאמס עם 7.5 אסיסטים, והיקסון עם תואר פריצת השנה בדרך למאזן עונתי של 2:2 מול מיאמי והמקום השישי במזרח.

        התסריט הפסימי:

        העונה נפתחת דווקא לא רע עם מאזן חיובי בנובמבר, אולם מפגש עקוב מדם עם מיאמי מסתיים בבלוק של לברון על ורז'או, שסוגר את התוצאה על 40 נקודות הפרש עגולות מנשוא. בנאום לאומה מאשים לברון את הצוות המסייע בכישלון דאשתקד, ומקרין שוב ושוב את האיירבולים של וויליאמס כאומר - "תראו עם מי היה לי עסק". ג'יימיסון מסיים את העונה עם ממוצע של 14 נקודות למשחק באחוזים מזעזעים, וויליאמס השבור מכריז על הפסקה מכדורסל לזמן בלתי ידוע, והיקסון עם תואר פריצת הדיסק של השנה לאחר נסיון הטבעה כושל, בדרך למאזן עונתי של 4:0 מול מיאמי (הפרש ממוצע 31 נקודות) ומאזן של 56:26.

        התחזית:

        אם נתייחס למבחן התוצאה ולא לדרך, אז אני מאמין שהמציאות תהיה דומה בהרבה לתחזית האופטימית מאשר לזו הפסימית. עם כל הבעיות של הקאבס, ובראשן החור השחור בעמדות 2-3, מדובר עדיין בסגל חזק יותר מאשר לפחות 4 קבוצות במזרח, אשר מורכב בעיקר משחקנים מנוסים, מוכחים, ולא בעייתיים במיוחד. אחרי שהיה להם את כל הקיץ להתאושש משברון הלב של מאי-יולי, תעמיד קליבלנד קבוצה אפורה ומשעממת אך עם זאת סבירה לחלוטין ברמתה, שתסיים קרוב לאיזור הכניסה לפלייאוף המזרחי, ואולי, עם קצת מזל, אפילו בפנים.