העובדה שהפועל גלבוע/גליל איבדה את אלישי כדיר למכבי תל אביב היא עדיין הגיונית, אפילו שהראשונה היא האלופה והאחרונה היא רק סגניתה. גם עם העובדה שעודד קטש, בריאן רנדל ודיון דאוול עזבו להפועל ירושלים אפשר היה לחיות, אפילו שלגלבוע/גליל יש שתי אליפויות יותר מאשר לקבוצה של דני קליין, שעדיין חולמת על הצלחת הראשונה שלה. כשקטש פנה לראשי ירושלים וביקש את שני שחקניו לשעבר, איש בגליל לא התרעם, לא מחה, כולם שם השלימו עם מסע הרכש באצילות שלא אופיינית גם לקבוצה עם יומרות לא מוגדרות כמו זו של חיים אוחיון. בכל קבוצת ספורט היו מקימים קול צעקה על מחטף שכזה, אבל לא לפי ראיית העולם של גלבוע/גליל.
אפשר היה להתייחס לכל זה בתור פילוסופיה של קבוצת חממה שלא מחזיקה את השחקנים שטיפחה בכוח, אבל יהיה קשה לצרף למשוואה הזו את המעבר של דגן יבזורי להפועל חולון (שאיבדה אותו אחר כך לגליל רק בגלל התפרקות כלכלית). מילא מכבי תל אביב, ניחא הפועל ירושלים, אבל חולון? קבוצה שכמעט ירדה ליגה, קבוצה שתכף יורדת מנכסיה, שואבת אליה שחקן מאלופת המדינה? האם גלבוע/גליל היא באמת האלטרנטיבה השפויה לקבוצות שמבזבזות את עצמן לדעת בכדורסל הישראלי, או שמא מדובר במדיניות מתרפסת מדי ותודעה עצמית בעייתית? האם ככה צריכה לחשוב קבוצת חממה, או שמא אנחנו לא יודעים להעריך קבוצה שלא נותנת לזרם לשנות לה תוכניות מקצועיות וחברתיות שהן הרבה מעל הכדורסל הישראלי הפרוע והשכונתי? האם זה עוף מוזר או עוף מוזר מדי?
הצלחה שווה השבחה
"ההתבטלות בפני הפועל ירושלים והפועל חולון היא פשוט הזויה", מציין אחד מאנשי המקצוע שעבד במועדון בשנים האחרונות. "בשום ענף אחר ובשום מדינה אחרת האלופה לא נזרקת לקרשים מול מועדונים שבשנה שעברה בקושי שרדו בליגה. יש פה בעיה מערכתית".
אלא שחיים אוחיון לא מתרשם מהביקורת הזו. "יש לנו מטרה להשביח שחקנים, זה התפקיד שלנו בכדורסל הישראלי", מסביר הבעלים, שהוביל את המהלך של העברת המועדון מכפר בלום לחיקה של המועצה האזורית גלבוע אחרי חמש שנים בראשות הפועל גליל עליון. "זה טוב ברמה הכוללת, ברמת האוהדים והאזור. הצלחה נמדדת בהצלחה אישית של שחקנים ובהצלחה של קבוצה. ברמה של מועדון אנחנו יכולים להצביע על הצלחה של שחקנים ששיחקו אצלנו והתפתחו והתקדמו, וגם על הצלחה של הקבוצה. הצלחה בעיניי היא כשהקבוצה מצליחה תוך כדי השבחה של השחקנים, בדיוק כמו שאנחנו עשינו בשנה שעברה".
אוחיון מפרט בצורה קצת יבשה את הרעיון שמאחורי גלבוע/גליל, אך בעוד ההנחה של הצלחה של שחקנים כדוגמת ליאור אליהו ואלישי כדיר במכבי תל אביב נחשבת להישג עבור המועדון, מוזר מדוע מאפשרים בקבוצה לשחקנים לעבור גם להפועל ירושלים, מועדון שלא הצליח יותר מגלבוע/גליל בחמש העונות האחרונות. "מועדון קטן או גדול נמדד בדרך כלל בתקציב ובהישגים", מגיב חיים אוחיון, "ברמה של הישגים אנחנו מועדון מכובד, לפחות בשלישייה המובילה בארץ, ובמסגרת התקציבי אנחנו בהחלט לא בשלישייה הראשונה אלא בשישייה הראשונה. ברמה של המחיר-תועלת, השימוש בכסף ובתוצאות שאנחנו מביאים איתו - אנחנו עושים שימוש נכון וחכם. אנחנו חיים בסביבה שהתרגלה לסיטואציה כזאת. זה לא מה שהמצאתי היום, אנחנו ממשיכים דרך שהייתה פה בעבר, ואנחנו עושים לה את ההתאמות למציאות העכשווית ומשכללים אותה".
יש לחץ סביר ויש לחץ לא סביר
בסופו של דבר, כמו בכל דבר אחר בחיים, הכל שאלה של כסף. כשמולם עומדים תקציב הענק של מכבי תל אביב, והתקציבים הגבוהים יותר של מכבי חיפה, הפועל ירושלים והגב הכלכלי האיתן של בני השרון ועירוני אשקלון, אפשר להבין את הקו הוותרני של גלבוע/גליל. "זה חלק מהרגל של שנים שבא מבעיות של תקציב", מסביר המנהל המיתולוגי של הקבוצה עמית גל, ועובר לפרט את היתרון שיש למועדון על פני קבוצות אחרות. "הכוח המניע והיתרון שלנו בגליל ועכשיו גם בגלבוע זה ששחקנים יודעים שהם יכולים להתפתח פה ולהפוך את עצמם לטובים יותר. פה זה כור ההיתוך של הכדורסל הישראלי. השכר שלנו זה להפוך שחקנים קטנים לכוכבים גדולים. אני רואה שחקנים שרוצים לקפוץ מעל ארבע שלבים בסולם, והם לא מבינים שהם יכולים לשבור רגל. בכל קיץ יש לנו עם גל מקל מלחמת עולם אם יחתום או לא. הוא צריך להבין שכדי להתקדם הוא צריך להיות פה".
גם מולי קצורין מוצא בהיסטוריה של הקבוצה את השורשים שהביאו לתפיסה של גליל תחת חיים אוחיון. "כך זה היה בתקופה שאימנתי בגליל עליון, ואני מאמין שהרוח היום היא די דומה", מסביר קצורין, "הבנתי שגם בגליל רוצים להצליח ולנצח כמה שיותר, ולזכות בתארים אם אפשר, אבל אף פעם לא שמו את זה בראש סדר העדיפויות. בתקופה שלי בגליל הכדורסל היה תרבות הפנאי של האנשים, ספורט למטרת ספורט, הנאה וחיבור של קיבוצים, מושבים והעיר".
קצורין ממחיש את האווירה החיובית סביב הקבוצה. "אימנתי את הקבוצה בזמן 'ליל הגלשונים', ויום למחרת הייתה לנו אפשרות לדחות את משחק הליגה", נזכר קצורין, "אני ושאר הבכירים לא הסכמנו לדחות את המשחק מתוך רצון לקיים את השגרה, והפסדנו לבית"ר תל אביב. באו אליי אחרי המשחק, לחצו לי את היד ואמרו לי שנעשה יותר טוב במשחק הבא. לא לוקחים את זה בתור מלחמה, וזה השוני מהקבוצות האחרות. הראייה הזאת מאפשרת להם לקדם שחקנים צעירים, ולא להסתכל על מחר בבוקר אלא על דרך, וזה מה שחיים אוחיון לוקח לגלבוע".
חיים אוחיון מסביר: "צריך לדעת מתי לעצור, יש לחץ סביר ולחץ לא סביר. גם על קטש וגם על יזראלי ומקל לחצנו להישאר מתוך טובתם האישית. גם על ליאור אליהו וגם על יוגב אוחיון לחצנו להישאר. לקחנו עכשיו את ליאור ליובין וברק פלג וזה מעיד על כיוון. אנחנו מתאימים את עצמנו למציאות שאנחנו נמצאים בה. אמרו על לוי אשכול שכוחו בחולשתו. אין לנו קהל גדול, אז אנחנו הולכים על הנקודות החזקות שלנו. יש לנו שקט, מוטיבציה גדולה, סביבה תומכת, זה נותן לשחקנים יותר אפשרות לבוא לידי ביטוי. אם לוקחים קבוצות בסדר גודל תקציב שלנו, אנחנו מצליחים לעורר הכי הרבה עניין, וזה כבר סוג של הצלחה".
יש סרביה ויש ישראל
אם היינו חיים במדינה אחרת, אפשר היה להניח שהמדיניות של גליל/גלבוע הייתה מניבה הרבה מאוד פירות כלכליים ועוצמה של משאבים. אבל אנחנו לא. את הבעיה הזו אפשר להמחיש דרך השוואה לכדורסל ממנו מגיעה יריבת גלבוע/גליל הערב (שלישי) במוקדמות היורוליג (ורסאץ'). השוני בין המועדונים בסרביה לגלבוע/גליל הוא שהקבוצות הללו מצליחות ליצור הכנסה כספית ממכירת שחקנים מובילים לקבוצות באירופה, גם כשלשחקנים הללו נגמר החוזה, אבל הפגיעה בהן היא קטנה יותר. נוביצה וליצ'קוביץ', למשל, היה שחקן חופשי בקיץ שעבר, אך לפני שחתם בריאל מדריד, חידש את החוזה שלו בפרטיזן עם סעיף שחרור כבד, מתוך כבוד למועדון שגידל אותו.
איגוד הכדורסל מאפשר דמי השבחה זעומים לשחקן שגדל במועדון ושיחק בו שלוש עונות לפחות עד לגיל 21. מעבר לזה, החוקים נוקשים יותר. מנהלת הליגה באה לאחרונה לטובת הקבוצות, ובמקרה שזרים עוברים בין מועדונים ומשתדרגים בשכר, המועדון הקולט משלם למועדון שממנו בא השחקן 20 אחוז מגובה ההפרש בשכר הברוטו. "זה החולי של הכדורסל הישראלי, בכדורגל כבר עלו על זה", טוען מנהל גלבוע/גליל עמית גל, "לכדורסל יש הרבה מה ללמוד מהכדורגל. אין סרט ששחקן ילמד וישתפר והקבוצה לא תראה מזה כסף.
"שחקן צריך לרצות שייקחו עליו את הכסף כדי שיהיה לנו את האפשרות להמשיך לפתח את השחקנים הכי טובים באירופה, גם לירושלים, בני השרון, מכבי תל אביב וחיפה. זה לא יכול לקרות בשלב זה, זה חייב להיות מעוגן בחוק. אם אני אבקש משחקן לחתום על דמי שחרור, הוא לא היה חותם על החוזה. זה צריך להיות מושרש".
גם מולי קצורין, המנהל המקצועי של איגוד הכדורסל כיום, מסכים עם הבעייתיות. "אין לזה תגמול כספי, כי ככה השיטה עובדת בארץ", קובע קצורין, "אם הגליל הייתה יכולה לתרגם לכסף את כל השחקנים שהם הוציאו, אולי היה לה תקציב יותר גדול ממכבי תל אביב. זו הדרך היחידה שבה הם יכולה לפעול, כי הם לא יכולים להילחם במכבי תל אביב וירושלים בתקציב. פעילות כזאת נותנת להם הצדקה לקיום".
המסקנה מכך של בכיר לשעבר בגלבוע/גליל היא "שביום שדני עטר (יו"ר המועצה האזורית גלבוע, א"ש) יסגור את הברז, הקבוצה תקרוס כמו הגרסה הקודמת של גליל". עמית גל, שמכיר את מה שקרה בעבר לגליל, רוצה גם שינוי. "הקבוצה הזאת מושתתת על שחקנים צעירים גם מהקולג'ים הכי טובים שיש כמו פארגו, רנדל, ודאוול", מסביר גל, "ברגע שנשריש את זה באירופה ובווגאס ובקולג'ים, שידעו שגליל/גלבוע ולובליאנה הן הקבוצות הכי טובות באירופה לשחקנים להתפתח, אז זה יהיה לנו הרבה יותר קל לשמור על מסגרת תקציבית שפויה והצלחה קבוצתית גדולה. בזה תלוי העתיד של הקבוצה הזאת".