המנהיג שבית"ר זקוקה לו

הוא לא דריו פרננדז או אורי מלמיליאן, אלא הקהל שהולך ונעלם. חמי אוזן סוגר מחזור, מצפה מבן סהר להיות יותר דומיננטי ומסביר למה הטבלה לא משקרת

חמי אוזן

מרשים

בדרך כלל, לא כדאי להתייחס לטבלה כבר אחרי המחזור השלישי, בטח כשבצמרת ניצבות להן הפועל חיפה, מכבי נתניה ועירוני קרית שמונה. זה השלב שבו הטבלה היא לרוב מקרית, לא מייצגת ולא מלמדת על תהליכים יציבים שעוברות הקבוצות או הליגה. בעוד חודש אף אחד לא יזכור את הסדר הזה, בעוד חודש הצמרת המוזרה הזו לא תהיה יותר מאנקדוטה סטטיסטית.

וזה חבל. בין שלוש המובילות החדשות יש מכנה משותף לא מקרי שהוא גם מוסר השכל ללא מעט קבוצות בליגה, כולל הגדולות והמדושנות: גם נתניה, גם קרית שמונה ואפילו הפועל חיפה הן קבוצות שבהן לא קיים פער מוגזם בין התודעה למציאות. הן לא רודפות אחרי אליפות חד פעמית כמו בני יהודה, הן לא מתכתבות כל הזמן עם ההיסטוריה כמו הפועל באר שבע. הן פועלות הרחק מאור הזרקורים, משקיפות מהצד על מועדונים שחיים לפי ציפיות של אחרים, ומתעסקות בדבר שלפעמים שכחנו כמה הוא פשוט: כדורגל.

להבדיל מהרבה מאוד קבוצות שנכנעות לתכתיבים פוליטיים כתוצאה מהאשליות שהן חיות בו, שלוש המובילות שלנו נותנות הזדמנות הוגנת לכל שחקן כמעט. לא משנה איך קוראים לו וכמה כותבים עליו במדורי הרכילות. שתיים מהן לא החליפו מאמן בקיץ ושלושתן, למרות בואו של ניצן שירזי, מריצות את התהליך הזה כבר כמה שנים ולא סוטות ממנו. הן צועדות ללא חשש על החבל הדל שבין שפיות לחוצפה, בין שילוב ישראלים צעירים לתעוזה, ומצליחות להפריד בין האזורים שבהם מדברים על כדורגל לבין המקומות שבהם משחקים כדורגל. זו חדוות יצירה שמנותקת מתדמיות, שמועות וסטריאוטיפים, זו טבלה שגם אם היא לא אומרת כלום על האלופה הבאה היא רחוקה מלהיות משקרת.

עוד בוואלה!

הלילה בו ישראל תואר בסגול מתקרב: מה אתם צריכים לדעת?

לכתבה המלאה

משמים

סיכום ביניים חלקי של ההחלטה של בן סהר להגיע להפועל תל אביב ירמוז ודאי להצלחה: סהר חתום על אחד השערים החשובים במשחק בזלצבורג, עבר ממרכז הטבלה בליגת הספרדית למרכז העניינים בליגת האלופות. הוא משחק באופן קבוע, ניכר שהוא נהנה, מחייך סופסוף ויש לו אפילו בישול אחד בליגת העל. המשחק הערב (שלישי) בליסבון יהיה שווה לו כמעט כמו כל הדקות שקיבל בעונה שעברה באספניול.

אלא שסהר של הפועל תל אביב הוא בינתיים רק הסבר טוב לאיך השחקן הסופר מוכשר, זה שלא ראינו אותו כמעט ולכן גם לא ידענו את הסיבות להיעלמותו, לא פרץ באף אחת מהקבוצות האירופיות שלו. סהר פשוט לא מספיק משפיע. הכישרון האדיר שלו, הנתונים החד פעמיים של הבחור המקסים הזה עדיין זועקים למרחוק, אבל אם מנסים להבין דרך המשחקים שלו בהפועל תל אביב מה קרה לו בצ'לסי, דה חראפשחאפ, ק.פ.ר, שפילד וברצלונה, ניתן לסכם זאת במשפט אחד – הוא לא מספיק דומיננטי.

הדוגמה ההפוכה של איתי שכטר מסבירה זאת היטב. גם לחלוץ שבא מנתניה יש נתונים חד פעמיים שמשלבים בין טכניקה לכוח, אבל הוא כל הזמן מורגש במשחק. ברוב חלקי המגרש, ברוב חלקי המשחק, וגם כשהוא לא כובש הוא משפיע מאוד על המשחק. סהר, בניגוד אליו, הוא יותר שחקן של הבלחות, שזו אולי זו גם הסיבה לחיבור המצוין שלו לנבחרת. יש לא מעט מאמנים שנרתעים משחקנים שלא תמיד מרגישים את העוצמה שלהם במשחק, ולסהר יש המון עוצמה. למזלו ולמזלנו, יש לו עדיין המון זמן לעלות על המסלול של שכטר ולתקן, כמוהו, דרך הפועל תל אביב את הליקויים בדרך להגעה בצורה הנכונה ליבשת הגדולה.

מדהים

שלהפועל באר שבע יש סוף סוף, אחרי הרבה שנים, קבוצה טובה. כן, פשוט קבוצה טובה. לא יותר, אבל גם לא פחות

מטריף

הדבר הכי מפתיע בבית"ר ירושלים הוא ההפתעה של ראשי המערכת מהיכולת של השחקנים הותיקים שאמורים היו להוביל. ככה זה כנראה בקבוצה שיש בה פער גדול בין מה שנאמר למה שקורה בפועל. קורה שקבוצה לא מתחברת, אבל מאיפה חוסר הבושה לבוא בטענות עכשיו לשחקנים כמו עידן טל. מה, לא ראיתם מה ותיקים כמוהו או שמעון גרשון עשו בשנה שעברה? האם אז הם סחבו את הצעירים? על מה מבוססת הציפייה שלכם ולמה בסוף צריך לגלגל את כל האשמה לדריו פרננדז, שחקן שלא עשה הכנה מסודרת לעונה והצטרף תוך כדי תנועה לקבוצה שלא ביצעה בעונה שעברה שום בנייה מחודשת והתקמדות רצינית, למעט התבססות על הגולים של ברק יצחקי. לא פרננדז ולא עידן טל הם אלה שצריכים להוביל את בית"ר ירושלים, לא מהם תנבוט הרוח החדשה שהמועדון הזה זקוק לו.

בית"ר יכולה להמשיך לחפש את שחקן הרכש שינהיג אותה, אבל במשבר העמוק שבו היא נמצאת, יש רק גורם אחד שיכול להוביל אותה. הוא מי שהוביל אותה בכל השנים – הקהל. המצוקה האמיתית של הקבוצה נמצאת שם, היכן שהיה פעם מקור הכוח. במחזור האחרון הגיעו לאצטדיון רמת גן קצת יותר מ-1,000 אוהדים, למרות שהמשחק מול מכבי פתח תקווה לא שודר בטלוויזיה (נקודת שפל בפני עצמה), ובטווח הזמן הנוכחי אפשר היה גם להגדיר את ההתמודדות הזו כגורלית. לאוהדי בית"ר זה לא הזיז, משתי סיבות שהן הרבה יותר גדולות מהעימות בין איציק קורנפיין ללה פמיליה: בית"ר הפכה בשנתיים האחרונות לקבוצה שקצת משעממת את האוהדים, קבוצה ששרפה להם את הלב וממשיכה לתעתע ברגשות שלהם.

בעבר, הלבה הרותחת הזו שנקראת אוהדי בית"ר הייתה גם הסיבה להצלחתם של שחקני הרכש שעברו במועדון. בית"ר היתה הזדמנות, קבוצה שסוחפת אחריה את השחקנים שעוברים אצלה. היום הרבה שחקנים לא נהנים לשחק עבור הקהל הזה. הוא הפך עבורם לעול והם הפכו לעול עבור הקהל. לא משנה כרגע מי התחיל ומי אשם – הפתרון של בית"ר לשנים הבאות נמצא היכן שהיה פעם באר ההצלחות שלה. שם מסתתר החיוך החדש שהשחקנים זקוקים לו, שם טמון הדרייב, שם מתחבאים הגליצ'ים והלב של השחקנים. צריך להפסיק לתעתע בהם ולמכור להם חזיונות שווא על קבוצה צעירה מגובה בותיקים חרוצים שסוחבים את הסגל, ובמקביל למלחמה הצודקת בלה פמיליה, להילחם על לבם של אלו שבאמת יכולים לסחוף את המועדון לעבר מומנטום חיובי חדש.

המחזור הבא: אשדוד – מכבי תל אביב

אבי נמני הנהיג בעונה שעברה שיטת רוטציה קצת אכזרית במכבי תל אביב. בתחילת העונה, כשהקבוצה גיבשה הרכב ורוח תחרותית בריאה בסגל, הרעיון הזה היה נכון, אבל בהמשך הוא לא עזר לקבוצה למצוא שחקן שיפרוץ דרכה עד הסוף ויוביל אותה בהמשך. לא זו הסיבה העיקרית, אבל זה חלק מההסבר מדוע עד היום לא צמח כוכב ענק באמת תחת אבי נמני המאמן. לחוסר הביטחון לגבי המקום בהרכב, אפשר להוסיף את הדיסטנס המוגזם עם השחקנים והאהדה הביזארית של הקהל.

במחזור הבא בפרט ובמחזורים הבאים בכלל, נמני יעמוד למבחן דומה לזה שציפה לו בעונה שעברה: אם ישוב לשיטת הרוטציה, אם שחקנים כמו דור מלול יחזרו מהר מדי לספסל לטובת שחקני הרכש, נמני עלול לסכן לא מעט מהביטחון הקבוצתי שלו. האינטליגנציה הרגשית של נמני לשלב בין הצורך לתת לשחקני הרכש לשחק לבין הצורך לבנות ביטחון לשחקנים שנכנסים להרכב בין רגע ומוכיחים את עצמם, תהיה גורם מכריע בקצב הגדילה של מכבי תל אביב העונה. ההרכב שנמני יעלה מול אשדוד יספק בעניין הזה תשובה ראשונה אך חשובה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully