המשימה הושלמה. נבחרת ארה"ב בכדורסל זכתה בקלות באליפות העולם. ג'רי קולאנג'לו, מייק ששבסקי וצוות שלם שעובד כבר כמה שנים על הפרויקט הזה - כולם יכולים לחייך בסיפוק. בלי השחקנים המובילים ועם כמה מהחסרונות שאפיינו את השנים הקודמות, האמריקאים טיילו לתואר בלי להיתקל באף מכשול רציני במשחקי הנוקאאוט.
התייחסתי לזה כבר מספר פעמים, אבל חשוב לחזור על זה - הזכייה הזאת נראית טבעית למי שראה את המשחקים ומכיר את פערי הרמות, אבל זו הפעם הראשונה שארה"ב זוכה באליפות העולם מאז הדרים טים של 1994. ב-2006 האמריקאים שלחו את לברון, וויד, כרמלו, כריס פול, דוויט הווארד ואמארה, בין היתר, והפסידו ליוונים בחצי הגמר. ב-2002 היה סגל עם שחקנים באיכות דומה לזו של הסגל הנוכחי, והוא הפסיד שלוש פעמים בדרך למקום השישי. אפילו הזכייה באולימפיאדה ב-2008 עם קובי כתוספת לשאר הכוכבים הלכה קשה יותר.
במילים אחרות - זה רחוק מלהיות טריוויאלי. רחוק מאוד.
במשך שנים האמריקאים מחפשים נוסחה שתעבוד בנבחרת הלאומית. גם בלי הכוכבים הגדולים ביותר, אין להם בעיה להעמיד סגל מוכשר בהרבה, עמוק בהרבה ואתלטי בהרבה מכל יריבה . אבל השחקנים הגיעו בכושר רע, בלי מוטיבציה, עם תחושה שהעליונות שלהם ברורה ובלי ידע על היריבות והחוקים האירופאים. מה היה סוד ההצלחה הפעם?
כוכב אחד לבד מעז
התשובה המיידית כוללת שתי מילים, הראשונה קווין. זו הייתה הצגה של תופעת טבע אחת. דוראנט השתלט על כל משחק שהתחשק לו מתי שהתחשק לו וגרם לאליפות העולם להיראות כמו משחק ילדים עבורו. אפשר היה להסתפק בזה, אבל הנקודה ההשוואתית ממשיכה להציק - במה שונה דוראנט מוויד של 2006, שהגיע אחרי האליפות עם מיאמי בשיא הקריירה ועם נבחרת הרבה יותר מוכשרת לידו? איך הוא הצליח לבד במקום בו וויד, לברון וכרמלו נכשלו ביחד?
גם כאן יש תשובה מיידית - היריבות השנה היו פחות טובות, ולא הייתה נבחרת כמו יוון של אז, שהייתה חכמה ומוכשרת מספיק כדי לאתגר באמת את האמריקאים. אבל זה לא מספיק. תשובה נוספת היא שדוראנט הוא קלע טהור שמסוגל לפרק קבוצות מבחוץ בכל יום נתון. כדי שוויד ולברון יקלעו מבחוץ הם צריכים להיות בכושר קליעה טוב, וזה לא קורה להם באופן טבעי חודשיים אחרי סיום העונה. ב-06' וויד קלע ב-28 אחוזים מהשלוש ו-70 מהעונשין, לברון ב-33 ו-55. דוראנט, לעומתם, הפגיז שלשות ב-46 אחוזים ופגע ב-92 אחוזים מהעונשין כהרגלו. יכול להיות שככה הוא יקלע גם אם יעירו אותו משינה, הסבר אחר הוא שלעומת הכוכבים בשנים קודמות הוא דאג להגיע בשיאו.
ויש גם הסבר חשוב יותר - האליפות הזאת הוכיחה שעדיף לאמריקאים לבוא עם כוכב גדול אחד מאשר עם כמה. דוראנט עשה מה שהוא עושה מאז הפעם הראשונה שהוא עלה על פרקט - מה שהוא רוצה. הוא לא היה צריך לדאוג לכמות הזריקות של כוכבים אחרים או לפחד מדומיננטיות יתר, הייתה לו יד חופשית לקלוע 17 מ-20 הנקודות הראשונות של הנבחרת אם צריך. הנקודה הזאת מעניינת במיוחד לקראת העונה הקרובה ב-NBA והניסוי שיתרחש במיאמי.
צוות לעניין
מגיעה כאן מחמאה גדולה לששבסקי. נבחרת ארה"ב שיחקה כדורסל של כוכב ורול פליירס - זה מה שהם יודעים ועושים ב-NBA, אבל זה לא מה שעושים במכללות. ששבסקי עשה לעצמו שם של מאמן שמייצר קבוצות ופחות טוב בייצור כוכבים. הוא הצליח לשים בצד חלק מהעקרונות שלו כדי לתת באופן גורף את המפתחות לשחקן אחד שעליו הנבחרת שלו תקום ותיפול. לפעמים גדולה של מאמן באה לידי ביטוי ביכולת לא להתעקש על מה שהפך אותו לגדול עד כה. נבחרת ארה"ב תהווה חיזוק משמעותי גם למעמד של המאמן המיתולוגי הזה.
קבוצת כוכב ורול פליירס יכולה להיות אפקטיבית רק עם הגנת ברזל. אחרי דוראנט, ההגנה הייתה הקלף המנצח של האמריקאים. לא רק יתרון האתלטיות שנוצל לחטיפות וריצות שגמרו משחקים, הפעם האמריקאים שמרו גם עם שכל. ארבע שנים אחרי שספגו מהיוונים 101 נקודות, הפעם אף נבחרת לא הגיעה ל-80 מולם, ובקצב המהיר שהם מכתיבים זה נתון מרשים. שר ההגנה היה אנדרה איגודלה, שהגיע לשיא כשהעלים את קלייזה הליטאי בחצי הגמר. לעומת חלק מהמשחקים המוקדמים, בשלבים המאוחרים האמריקאים השתמשו נהדר ביכולת לצופף את הצבע בשחקנים עם ידיים זריזות וארוכות והקשו מאוד על היריבות להגיע לטבעת.
פרט לאיגודלה, שלחלוטין בא לעבודה כסטופר הגנתי בלי יומרות ליותר מזה, ניתן לציין עוד כמה שחקנים שנכנסו למשבצת מדויקת. צ'ונסי בילאפס ולמאר אודום הראו את חשיבות הניסיון כשהיו שניים מהטובים והיציבים בנבחרת של ששבסקי, למרות שלא שיחקו בעמדות הטבעיות שלהם. אריק גורדון תפקד על תקן הצלף שהגיע בכושר קליעה טוב ופותח אזוריות של היריבות. ההפתעה הגיעה מכיוונו של ראסל ווסטברוק, חברו של דוראנט באוקלהומה סיטי. ווסטברוק היה אמור להיות השחקן ה-12, אבל השתפר עם הזמן ובסופו של דבר נכנס לנעליים שנתפרו לרייג'ון רונדו שפרש מהנבחרת ברגע האחרון - האתלט שמייצר לחץ בהגנה וכמה דקות של ריצה.
הנוסחה המנצחת?
עכשיו נשאר רק לשאול האם הזכייה הקלה אומרת שהאמריקאים מצאו סוף סוף את הנוסחה לחזור ולשלוט בכדורסל העולמי. דוראנט אחד שמושלם בכל שיטה וסגנון, דגש על הגנה חזקה, שני וותיקים עם קבלות, כמה צעירים עם אנרגיה - יכול להיות שמכאן כבר אין דרך חזרה לשאר העולם. אבל לא בטוח שזה כל כך פשוט - יש כמה נבחרות שבהרכב מלא יכולות לאיים ברצינות על ארה"ב הנוכחית (ספרד וצרפת, למשל) ולא כדאי לשכוח שגם הנבחרת הזאת הסתבכה בשני משחקים בדרך ולא טיילה בכולם.
לששבסקי וקולאנג'לו יש עוד על מה לעבוד - התמודדות מול אזורית שכוללת יותר מתקווה שדוראנט ימצא דרך לקלוע שלשה, התמודדות עם שחקני פנים דומיננטיים שלמזלם הם כמעט לא פגשו הפעם, למידה טובה יותר של היריבות. יהיו להם גם צרות מסוג אחר - מה יקרה אם כל הכוכבים ירצו לחזור לקראת אולימפיאדת 2012? ללכת איתם או להתבסס על הסגל הנוכחי? אבל למרות כל זה, מאוד יכול להיות שמעכשיו יהיה לאמריקאים יותר קל. זה אומר שלשאר העולם יהיה הרבה יותר קשה.