השלום מתחיל בתוכנו

ביום חמישי נפגשו בוושינגטון ראש ממשלת ישראל וראש הרשות הפלסטינית לשיחות שלום. גם אם איבדנו תקווה לשלום, לכולם ברור שיוכל להיות פה ממש נחמד אם יהיה הסדר. הרבה בעיות ייפתרו. תהיה לזה השפעה חיובית וישירה על החיים שלנו. שלום זה ממש חשוב. באמצע הדיונים, בערך כשביבי ואבו מאזן החלו ללחוץ ידיים ולשאת נאומים שעשויים להתגלות כקריטיים לעתידנו, זפזפתי בשלט והעברתי למשחק של ישראל נגד מלטה. למה? מה זה חשוב? משום מה זה נראה כמו הדבר הטבעי לעשות, למרות שלמשחק של הנבחרת אין שום השפעה על החיים שלי, בטח שלא כמו שלום פוטנציאלי. למעשה, למשחק מול מלטה אין גם שום השפעה על הנבחרת עצמה, או על הכדורגל הישראלי, או על החיים של כל המעורבים. אולי זה ישפיע על הקריירה של לואיס פרננדז, אולי. אבל ממתי הקריירה של פרננדז מעניינת אותי יותר מהשלום במזרח התיכון?

הצפייה במשחק נעשתה בפנים חתומות. אט אט התברר שזה לא שהנבחרת מעניינת אותי יותר מהשלום הפוטנציאלי, פשוט יש לה את היכולת לאטום לחלוטין את הרגשות. אחרי האכזבה הצפויה משיחות השלום, הייתי חייב את זה. איבודי כדור, החמצות מרושלות, ורמוט על הספסל, וכלום, לא מזיז לי. לא השלום ולא הנבחרת. זו אדישות טוטאלית, שמרפה את המתח והחרדה. צפייה בנבחרת ישראל מייצרת את הריק האולטימטיבי שניתן להגיע אליו רק במדיטציה מאומצת, כשהמוח פנוי ממחשבות, והעיניים בוהות במתרחש ללא תודעה. איזו הקלה זו למוח כשאין הרהורים, אין דאגות, אין תקוות ואין אכזבות. מודי בר און תיאר היטב את מצבה של הנבחרת בראיון ב"העיר", כשאמר ש"אין טעם לפחד מכישלון. בנבחרת הכישלון אינו כישלון. הוא מובן מאליו" (אגב, ממש כמו שיחות השלום). נבחרת ישראל בכדורגל היא הקלה לתודעה.

הדבר היחיד שעורר את המשחק היה השער שישראל ספגה. במקרה, או שלא במקרה, זה קרה שלוש שניות אחרי שהפרשן, המאמן הפוטנציאלי, הצהיר ש"המלטזים האלה לא יודעים מה לעשות, אין להם מושג". חלוץ מלטה התרומם גבוה, שלח נגיחה יפהפייה לפינה הרחוקה והראה פעם אחת ולתמיד למי יש מושג ולמי אין מושג. פתאום נהיה מעניין. יחסית. הפרשן עוד ניסה לשמור על אופטימיות, אבל השדר הוותיק כבר החל להספיד, וזה כלום לעומת המאמן הלאומי לשעבר, שהתלהם ותקף לאחר מכן בערוץ הספורט, וכמובן שאר הפרשנים והמנתחים בבוקר שאחרי המשחק.

אז קודם כל, שמישהו יסביר לי, בשביל מה הבאנו את פרננדז? האם לא בשביל לעשות שינויים? האם לא בשביל לרענן את השורות? האם לא כדי להביא עיניים חדשות, שיבחנו את השחקנים באובייקטיביות של אדם מבחוץ? אם אנחנו לא סומכים על כושר השיפוט שלו, ומבקרים את קבלת ההחלטות שלו עוד לפני המשחק הרשמי הראשון, למה מינינו אותו? הוא החליט לשים את ורמוט על הספסל ולפתוח עם זהבי, בניגוד לכל היגיון ישראלי? תנו לו, הוא המאמן. הוא החליט לפתוח עם תמיר כהן כבלם ודני בונדר כמגן? מי יודע, אולי יש בזה משהו. הרי עד עכשיו כלום לא עבד.

חוץ מזה, למה אתם כל כך מתרגשים? מילא המתקפות הצפויות והמפתיעות כאחד, אבל מאיפה צצו כל האמוציות האלה? איפה ישנם עוד אנשים שנסחפים אחת התחושות בכל הנוגע לנבחרת? למי היא מזיזה, את מי היא מסעירה? הטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות עם הנבחרת הזאת היא לטפח ציפיות, שגוררות מפחי נפש. להתאכזב מהנבחרת הזאת זה כמו להתאכזב מעוד כישלון של הקלע גיא סטריק באולימפיאדה. למי אכפת?

אחרי כל כך הרבה שנים, היחס לנבחרת חייב להיות מותאם למציאות. מאמנים באו והלכו, ההגרלות היו אכזריות ונוחות, יושבי הראש לעסו בורקסים בישיבות ההנהלה, ומאום לא השתנה. וזה בסדר גמור. אנחנו כבר לא כועסים. ככה אנחנו אוהבים את הכדורגל הישראלי, ככה אנחנו אוהבים את הנבחרת - כאלטרנטיבה לכדורגל הבינלאומי, כתחליף לספורט אמיתי, כפינה קטנה ומוכרת שתמיד אפשר לברוח אליה. אז אנא מכם, אל תיצרו סערות מלאכותיות, תנו לסירה הקטנה לשוט בשקט בביצה. זה, אגב, גם המתכון הבטוח לשלום.