פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        האם המונדובאסקט יקפיץ את הקריירה של קווין דוראנט?

        המונדובאסקט הפך לטורניר שמכתים שחקני NBA. אז איך קרה שדוראנט יכול לצאת מטורקיה ככוכב שמביט ללברון בעיניים?

        לפי השמועות, השלב המוקדם של המונדובסקט היה מצוין - משחקים צמודים, מהפכים, הפתעות וקירק פני בשיאו. גם בשמינית הגמר מצפות לנו כמה מלחמות עולם (ברזיל - ארגנטינה, סרביה - קרואטיה, ספרד - יוון). פרט לכמעט פשלה אחת מול ברזיל, האמריקאים צופים בכל זה מבחוץ. את שאר המשחקים הם ניצחו בקלילות, כולל את סלובניה החזקה, בשמינית הגמר תחכה להם אנגולה וגם הרבע לא נראה מפחיד. אך לא כדאי לשכוח שגם באליפויות של 2002 ו-2006 נבחרת ארה"ב טיילה בשלבים מוקדמים עד שיריבה חזקה אחת תפסה אותה לא מוכנה. הפעם האחרונה שהם טיילו כל הדרך לתואר הייתה באמצע שנות התשעים עם נבחרת החלומות, ובכל זאת נדמה שכל טורניר מחדש הם מופתעים ולא מוכנים לרגע בו זה יסתבך.

        במבט ראשון, עבור השחקנים שלוקחים חלק במשימה הבינלאומית זאת סיטואציה שיש בה רק מה להפסיד, בערך כמו משחק כדורגל מול מלטה. הניצחונות הקלילים מיוחסים לעליונות הכללית של הכדורסל האמריקאי, ובהסתבכויות האצבע מופנית ישירות אליהם. קשה לזכור שחקן שהופעה בנבחרת שדרגה באופן משמעותי את המעמד או התדמית שלו. גם קמפיינים מוצלחים- למשל של כרמלו אנתוני ב-06' וכריס בוש ב-08', נשכחים ברגע שחוזרים ל-NBA והשחקנים שהיו פחות טובים מהם בקיץ חוזרים להיות הכוכבים הגדולים יותר. לעומת זאת, הכישלון בנבחרת היה כתם לא קטן על קריירות של כמה שחקנים שנתפסו כאחראים - בעיקר סטפון מארבורי ואלן אייברסון.

        אך כל זה עשוי להשתנות בקמפיין 2010. הפעם מדובר בנבחרת צעירה וסימפטית שקשה להיות נגדה, ובעיקר בתקופה בה האמריקאים מתחילים להבין שאליפות העולם היא לא נופש הכל כלול בטורקיה. אם הם יסתבכו ויפסידו, הם ייכשלו במקום בו גם פול פירס, ג'ייסון קיד, טים דאנקן, לברון ג'יימס ודווין וויד נכשלו בעבר. אם הם יזכו, הם יהיו הראשונים לעשות זאת שלא כחלק מנבחרת חלומות. מנקודת המבט הזאת - יש להם רק מה להרוויח.

        צריך לדייק - יש לו רק מה להרוויח. כל יום שעובר מחזק את הקביעה שזאת הנבחרת של קווין דוראנט הרבה-הרבה לפני כל גורם אחר. כאשר דיברו לפני חודש על נבחרת של דוראנט עלתה הטענה שנבחרת ארה"ב היא לא אוקלהומה סיטי ושיש סביבו כמה מהכישרונות הגדולים בכדורסל האמריקאי. עכשיו כבר ברור - KD הוא הכוכב הבלתי מעורער והמנהיג. מעולם נבחרת ארה"ב לא הייתה תלויה יותר בשחקן אחד כפי שהיא תלויה בדוראנט עכשיו. בעצם, אני לא בטוח שיש במונדובסקט נבחרת שתלויה יותר בשחקן בודד (אוקיי - ניו זילנד ולבנון).

        אוקלהומה סיטי של אמריקה

        במשחקים הקלים לא שמים לב לזה כי הוא נותן לאחרים את הבמה, אבל היו לנבחרת הזאת כבר שני משחקים צמודים - משחק האימון מול ספרד והמשחק באליפות עצמה מול ברזיל. בראשון דוראנט קלע 25 נקודות, בשני 27 (מתוך 70, כמעט 40 אחוז מהנקודות). בשני המקרים הוא כמעט לא ירד מהפרקט, אף שחקן אחר לא קלע יותר מ-15 נקודות וברור לחלוטין שבלי המשחק המצוין שלו האמריקאים היו מפסידים. אז כן, ברגע שמגיעה נבחרת שמקשה עליה, ארה"ב הופכת לסוג של אוקלהומה סיטי.

        זה ממש לא מובן מאליו. משחקים בנבחרת הזאת שני אלופי NBA (בילאפס ואודום), כמה מכוכבי העתיד של הליגה וכמה סקוררים מוכחים. כל אלה זזים הצידה ומפנים את הבמה לשחקן שיהיה החודש בן 22, ועדיין לא עבר סיבוב בפלייאוף. מנהיגות כזאת לא מקבלים, צריך לדעת לקחת. דוראנט אמנם עושה רושם של בחור צנוע וחביב מחוץ לפרקט, אבל עליו הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להיות הכוכב הגדול. מעט אחרי שהפך למלך הסלים הצעיר בתולדות ה-NBA, דוראנט מוכיח בטורקיה שהוא יכול לעשות את זה בכל מקום, בכל סוג של משחק ובמקום בו רבים וטובים התקשו הרבה יותר (תזכורת - טים דאנקן בשיאו לא ממש היה אפקטיבי בנבחרת).

        KD הגיע לליגה כתופעת טבע עם פוטנציאל לא נגמר, אבל גם עם לא מעט חששות. היו סימני שאלה לגבי האופי שלו, העמדה המתאימה לו והיכולת להתמודד עם הפיזיות של שחקני ה-NBA. הייתה תחושה שהוא בקלות יכול להפוך ללא יותר מסקורר של קבוצות קטנות. זאת אחת הסיבות לכך שלפי דיווחים 29 מ-30 הג'נרל מנג'רים בליגה היו בוחרים את גרג אודן לפניו, כפי שאכן קרה (אגב, ככל הנראה האחד שהיה בוחר את דוראנט הוא אייזיאה תומאס). שלוש שנים לאחר מכן כבר ברור שמדובר בסופרסטאר שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה, שזה בדיוק מה שקורה כרגע באוקלהומה סיטי. רוב התחזיות ממקמות את הת'אנדר במקום השני במערב בעונה הקרובה. הרבה תודות לבנייה הנפלאה של סם פרסטי, אבל קודם כל בגלל שהפרשנים משוכנעים שלדוראנט יש את מה שצריך כדי להוביל קבוצה לצמרת.

        גיבור אמריקאי

        כמובן, לא מספיק שפרשנים מאמינים בו. גם בטרייסי מקגריידי האמינו פעם שהוא יכול להוביל קבוצה גדולה. אחרי העונה הנפלאה שהייתה לו, KD נכנס לשלב הקבלות בקריירה שלו. מעכשיו הוא לא יוכל להסתפק בקבוצה סימפטית שנאבקת על מקום בפלייאוף, מכאן - או שהוא מטפס לצמרת הגבוהה או שהוא דורך במקום. הקמפיין עם הנבחרת מגדיל את התחושה שיש לו את זה, את המנהיגות הנדרשת לסיטואציה לא פשוטה. האופן בו הוא השתלט על המשחקים הקשים מרשים מאוד ועוזר לבנות לו תדמית של מניה בטוחה.

        סימן השאלה היחידי קשור למאני טיים מול ברזיל - האמריקאים קלעו בשבע הדקות האחרונות ארבע נקודות ורק סל שדה אחד (ולקראת ההמשך נוסיף - !!!), דוראנט הסתפק בדקות האלה באיבוד וזריקה אחת שנחסמה. ניתן היה לצפות שכל המשחק יעבור דרכו באותם רגעים מכריעים, הוא לא היה צריך לחכות להוראות של ששבסקי, שנרדם לחלוטין בדקות האלה, אלא לקחת את המשחק על עצמו לבד. מצד שני, רוב הסיכויים שבמשחקים הצמודים הבאים יריבות יביאו דאבל-טימים על דוראנט והאחריות תהיה של השאר לנצל את החופש. חוסר היכולת לקלוע זריקות חופשיות מכל טווח במאני טיים צריך להטריד את ששבסקי.

        אבל אנחנו מדברים על דוראנט פה. אם הוא יוביל את נבחרת ארה"ב לזכייה במונדובסקט - האם זה ישדרג את התדמית שלו באופן משמעותי? לדעתי כן. עד כה היה לו קיץ מושלם מבחינה תדמיתית - הוא נכנס למשבצת של האלטרנטיבה, של הסופרסטאר החדש שכיף להיות בעדו ונגד האחרים. בזמן שלברון ו-וויד יצרו את הסאגה של מיאמי ובחרו לשתף פעולה, דוראנט חתם בשקט על חוזה מקסימום באוקלהומה סיטי וויתר גם על סעיף היציאה באמצע. בזמן שכוכבים אחרים עושים סרטים ונחים, הוא בא לליגת הקיץ בלאס וגאס כדי להכיר את החבר'ה החדשים בקבוצה ולעודד אותם. אם הוא יוסיף לכך זכייה אמריקאית ראשונה באליפות העולם מאז הדרים-טים, כשהוא מוביל ומנהיג את הנבחרת ברגעים הקשים, הוא יהפוך רשמית למאמי הלאומי ולסופרסטאר בינלאומי, למרות שהוא משחק בעיר קטנה עם שוק קטן. האמת - מגיע לו.