הקמפיין האחרון שלכם

מה לא אמרו על ברוכיאן? שהוא יהיה המנהיג הבא של הנבחרת? שממנו צריכה לבוא העזרה ליוסי בניון? בפועל, מספר 8 של בית"ר ירושלים רק מגביר את הספקות כלפיו. על פניו, החלטות שלקח נראות קלות ושגויות. הבחירה בבית חם, הסירוב לצאת לאירופה והעדפת סרט הקפטן בירושלים על הזדמנות אמיתית לפרוץ בקבוצה תחרותית יותר. הבחירות הללו אולי יהפכו אותו לסמל הירושלמי הבא, אבל לא יעזרו לו לבנות את עצמו בנבחרת. מנהיג אמיתי לוקח סיכונים, צ'אנסים, סוחף ומגלה אומץ. ברוכיאן לא הראה שמץ מהתכונות האלה ומבחינתו, שעון החול הולך ואוזל.

בעידן קשטן, אלברמן הפך לאחד הבאנקרים הגדולים בנבחרת. המאמן הלאומי סבר כי אין בישראל קשר אחורי עם איכויות כמו של אלברמן ואף נתן לו לפתוח במשחק ההפסד הגורלי ללטביה, למרות הפציעה. למעשה, אותן 45 דקות היו היחידות של אלברמן ב-17 החודשים האחרונים. הפציעה הטורדנית כבר מאחוריו, אבל אלברמן, למרות החוזה החדש במכבי תל אביב, מתעורר למציאות חדשה. מציאות של תחרות קשה. הכדורגל הישראל פיתח סדרה של קשרים אחוריים צעירים ומודרניים בדמות תמיר כהן, ידין, כיאל, זהבי ואפילו אלמוג כהן. אלברמן נדחק הצידה.

אם מחברים את צמדי המילים "עונת פריצה" ו"ליאור רפאלוב", מקבלים את אחת הקלישאות החבוטות בכדורגל הישראלי, שחוזרת על עצמה מדי קיץ. הגיע הזמן לומר את האמת. נכון, הקשר בן ה-24 עשה התקדמות יפה בעונות האחרונות, הוא התבגר בצורת המשחק, אבל הציפיות ממנו להפוך ליוסי בניון הבא מוגזמות וקצת מנותקות מהמציאות היומיומית. העובדה שאלישע לוי הציף את הסגל שלו בקשרי מרכז שדה יכולה ללמד משהו על מעמדו של רפאלוב, שפתח את העונה כשחקן ספסל. רפאלוב הוא שחקן ליגה טוב, אבל בסגל הנבחרת יש הבטחות גדולות ממנו.

עמדת המגן הימני היא אחת הבעיות הגדולות והלא מאובחנות של הכדורגל הישראלי. בקמפיין הקודם, דרור קשטן ניסה ארבעה שחקנים שונים בעמדה הזו: שמואל קוזוקין, יובל שפונגין, יואב זיו וסבן. האחרון פתח בחמישה משחקים למרות עונה בינונית מאוד במכבי נתניה. עבור קשטן, סבן היה הרע במיעוטו. ברירת מחדל. סבן אמנם חזר הקיץ לקבוצת צמרת, אך עדיין מדובר בשחקן מוגבל התקפית, מעבר לשיאו ואיטי ביחס למגנים אירופאים מודרניים. לקראת פתיחת הקמפיין, לואיס פרננדז השאיר את סבן בחוץ, אבל הדרך למציאת פתרון קבע טוב יותר עוד ארוכה.

במובן מסוים, גולן מסמל את הבינוניות של עידן קשטן. הבן המועדף של הלוזונים אמנם כבש ארבעה שערים, אבל ההרגשה הייתה שהוא מקבל קרדיט בלתי מוגבל ללא קשר לכושרו ולכושרם של שאר החלוצים בסגל. אלא שבשנה האחרונה, הקריירה של גולן נמצאת בנסיגה. בעוד ברדה פורח בבלגיה, ארבייטמן יצא לאירופה ושכטר וסהר משחקים בליגת האלופות, גולן בחר באופציה הנוחה. לא נשאר באירופה ולא נלחם לעבור לקבוצת צמרת, אלא חזר לקבוצה נטולת שאיפות. החלטה שצפויה לדרדר אותו ברוטציית החלוצים ולפגוע במעמדו הבלתי מעורער בנבחרת.

בשלוש השנים האחרונות, טועמה התלונן לא אחת שהוא לא מקבל מספיק קרדיט. לטענתו, בסטנדרד ליאז' נטפלו אליו על רקע אישי, המאמנים בלאריסה לא הבינו אותו ובכלל, לא עקבו אחריו מספיק בשביל לתת לו את ההזדמנויות בנבחרת. גם במקרה של טועמה, האמת כואבת. אלה היו שלוש שנים רעות מבחינתו. שלוש שנים של סכסוכים עם מאמנים, של שעות ארוכות על הספסל. בקיץ, הקשר שהגיע ללאריסה בקול תרועה, לא נכלל בתוכניות והתאמן בנפרד מחבריו. במקרה שלו, החזרה לישראל היא עניין של אין ברירה, אך בכל הקשור לנבחרת, לפרננדז יש הרבה ברירות אחרות.

כשהכדורגלן הישראלי החל לצאת לשחק באירופה, התפתחה בארץ הסברה שמי שמשחק בחו"ל בהכרח טוב יותר מהכדורגלן שמשחק בארץ. אם תרצו, התפתחה כאן סגידה מסוימת לליגיונרים. סטרול הוא דוגמה קלאסית. הוא מעולם לא הותיר את חותמו בנבחרת, אלא שבהיעדר בלמים איכותיים בנמצא, הפך יחד עם קינן לאלטרנטיבה היחידה במרכז ההגנה לצידו של טל בן חיים והבטיח את מקומם בסגל. החזרה לישראל לא היטיבה עם סטרול. היכולת הבינונית במשחקים הראשונים של מכבי ת"א הוכיחה כי הוא לא חזר טוב יותר מבלגיה והוא כבר לא בהכרח טוב מספיק להיות הבלם השלישי בסגל.

11 שערי ליגה כבש בן דיין בעונה שעברה, מתוכם תשעה מול קבוצות החלק התחתון של הטבלה. הנתון הזה ממחיש היטב את הסוגיה: היכולת ההתקפית שהוא מביא בעונות האחרונות הפכה אותו למגן השמאלי הטוב בישראל. הבעיה היא שבגיל 32, לבן דיין קל יותר לתרום מול קבוצות קטנות. הוא אף פעם לא היה השחקן המהיר ששורף שטחים באגף ובמשחקים גדולים, בהם חושבים פחות התקפה, התפוקה שלו יורדת ושוב נחשפים ליקויים במשחק ההגנה. בן דיין הוא אולי קונצנזוס, אבל אם פרננדז רוצה לחשוב לטווח ארוך, אולי זה הזמן מבחינתו להריץ מגן צעיר: טוואטחה או שיש למשל.