סדנה לניפוץ חלומות

האמת? מזל שהגיע משחק האימון האחרון מול נבחרת ספרד. בלעדיו, נבחרת ארצות הברית עוד היתה יכולה להגיע למונדובאסקט המתקרב בתחושה שהיא מסוגלים לפרק את כל היריבות. אחרי כמה נצחונות מאוד קלים וכמה די קלים, האמריקאים פגשו ביום ראשון את אלופת העולם והנבחרת שנחשבת למתחרה העיקרית שלהם על התואר. זה נגמר בנקודה הפרש לחבורה של מייק ששבסקי, אבל לכולם היה ברור שבמפגש הבא התוצאה יכולה להתהפך מאוד בקלות. הולך להיות מעניין בטורקיה, על זה קשה להתווכח.

זה, למעשה, הסיפור עם נבחרת ארה"ב בכדורסל: אין אצלה אמצע. היא יכולה להביס ב-30 הפרש כל יריבה, אבל הפסד אחד יהפוך את הקמפיין לכישלון מוחלט. סקנדל או פסטיבל. לכן צוות המאמנים צריך לקחת בחשבון כל יריבה פוטנציאלית רצינית, להיות מוכן להיענות לכל אתגר שהיא תציב, ולהכין גיבוי לכל צרה שתבוא או לא תבוא; למצוא מענה לכל שביב חסרון פוטנציאלי.

הטורניר הנכבד ייצא לדרך בשבת, ואמש (שלישי) סגרו האמריקאים את הסגל שלהם, כאשר גם הרוטציה פחות או יותר גובשה. אלא שמבט על אותו הסגל, יחד עם משחקי ההכנה שכבר היו (צפוי עוד משחק מעניין מאוד מול יוון הלילה) מראה שהקבוצה שבנו ג'רי קולאנג'לו, מייק ששבסקי ועוזריהם רחוקה מלהיות מושלמת או שלמה. יותר מדי בעיות עלולות לצוץ, בעיקר מול יריבות מסוימות.

הבעייה הגדולה ביותר של ששבסקי כרגע היא שיש לו שחקני הגנה ושחקני התקפה, אבל יש לו מעט מאוד שחקנים שתורמים בשני הצדדים. כשהוא העלה מול ליטא חמישייה שכוללת את רייג'ון רונדו, אנדרה איגודאלה וטייסון צ'אנדלר, הוא סיים רבע עם שבע נקודות בלבד; כשדרק רוז ולמאר אודום קיבלו את רוב הדקות בעמדות הפוינט גארד והסנטר ביום ראשון, נבחרת ספרד קלעה 54 נקודות במחצית השנייה והגיעה לטבעת מתי שרצתה.

בינתיים רונדו פתר את הדילמה בעמדת הרכז כשהחליט לפרוש מסיבות אישיות והשאיר את הבמה לרוז. במשחקי ההכנה צ'ונסי בילאפס תפקד רוב הזמן כגארד שני והמעורבות שלו במשחק לא הייתה גדולה, כך שהפוינט גארד הזריז משיקאגו יכול להפוך למוביל הכדור ומקבל ההחלטות המרכזי של ששבסקי. מול ספרד רוז היה גם שחקן המאני טיים - בשתי ההתקפות האחרונות של האמריקאים תוכנן עבורו פיק & רול. בשני המקרים הוא הגיע לטבעת: בראשון קלע סל נהדר וטיפוסי, בשני סחט עבירה ותפר את שתי הזריקות מהק. זהו פתרון מצוין למאני טיים, אבל האמריקאים חשפו את הקלף הסודי ובאליפות עצמה היריבות יגיעו מוכנות יותר. הבעייה העיקרית של רוז היא שהוא לא שומר גדול ומתקשה לייצר לחץ על מובילי הכדור היריבים, מה שמקטין את הסיכוי של האמריקאים לרוץ ולנצל את היתרונות שלהם במשחק מהיר כשהוא מריץ את הפוינט.

אבל זה כלום לעומת העמדה הבעייתית באמת של נבחרת ארה"ב הברית – עמדת הסנטר. טייסון צ'אנדלר הוא חור מוחלט בהתקפה, למאר אודום בעייתי בהגנה. הרעיון להשתמש בפאוור פורוורד של הלייקרס כסנטר נראה הגיוני על הנייר: הוא גבוה מספיק, ריבאונדר מספיק טוב, הוכיח בפלייאוף שהוא יודע לשמור כשצריך ומבחינה התקפית הוא נפלא בפיק & רול ומייצר בעיות רציניות לסנטרים היריבים. אבל יש לו שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא שהוא לא מכיר את העמדה ולא יודע מה זה אומר להיות תחנה אחרונה בצבע. הטיילת של הספרדים בצבע האמריקאי קרתה כשהוא היה שם; השנייה היא שהוא מתקשה במיוחד מול שחקנים פיזיים, ומי שמחפש הוכחה נוספת, די שיישאל את מארק גאסול ופראן ואסקז המאושרים, שעשו עליו נקודות מתי שרק רצו.

מכיוון שהסנטר השלישי, קווין לאב, מוגבל בכמות הדקות שהוא יכול לשחק ונמצא רק על תקן רזרבה, עמדת הסנטר היא גם הדלה ביותר בנבחרת ארה"ב. הסתבכות של צ'אנדלר ואודום בעבירות מול סנטר דומיננטי יכולה ליצור תסבוכת לא פשוטה לששבסקי (שלא לדבר על פציעה של אחד מהם, לא אופציה מופרכת במקרה של צ'אנדלר). לכן המשחק הלילה מול יוון יהיה מבחן מעניין במיוחד, שכן הוא יפגיש את האמריקאים עם השחקן שעשוי להיות הבעייתי ביותר עבורם באליפות הזאת: בחור חביב בשם סופוקליס שחורציאניטיס. שחורצי נמצא בכושר מצוין ולא ברור מי יצליח לשים עליו גוף. פתאום הטענה שלא היו צריכים לחתוך את ג'בייל מגי נשמעת מאוד הגיונית; למעשה, כמעט כל שחקן אחר עם גוף גדול היה יכול להיות הרבה יותר יעיל בקצה הספסל מאריק גורדון או אפילו דני גריינג'ר.

קולאנג'לו וששבסקי בנו את הנבחרת תוך הסתמכות על לקחי כשלונות העבר: הם בנו אותה סביב כוכב אחד, הביאו שחקנים מכל מיני סוגים, התמקדו בצעירים רעבים, ייצרו הרכב של ארבעה שחקני חוץ וויתרו על שחקני פנים דומיננטיים. אבל כמה סימני שאלה מפעם חוזרים וצצים גם בנבחרת של 2010. הבולט קשור למוכנות האישית והקבוצתית. המשימה המרכזית של כל תהליך הסינון וההכנה הייתה אמורה להביא לטורקיה 12 שחקנים בכושר משחק טוב. זה לא נראה ככה. הרבע הראשון האיום מול ליטא וכמה זריקות מביכות במאני טיים מול ספרד הבהירו ששוב רוב השחקנים לא נמצאים בכושר קליעה סביר ושוב לא יודעים לעשות את המעבר משחקני מפתח לתפקיד משני. איגודאלה, למשל, הוא שחקן של 20 נקודות למשחק ב-NBA שלפי משחקי ההכנה לחלוטין לא אפקטיבי מבחינה התקפית בנבחרת. גם בילאפס וגריינג'ר לא הצדיקו במיוחד את מקומם.

גם ההתאמות לחוקי המשחק האירופאים עדיין לוקות בחסר. אחת הסיבות לקלות בה הספרדים יכלו לחדור הייתה שהאמריקאים לא ניצלו את הזכות של שחקני ההגנה להתמקם בצבע ולא לזוז ממנו. ההתקפה ממשיכה להתבסס על בידודים אישיים עם מעט מדי פתרונות להגנות מתכווצות. במהלך האחרון מול ספרד, האמריקאים הפתיעו כשעלו עם איזורית שבלבלה את הספרדים ואפשרה לדוראנט לחסום שתי זריקות. אבל במקביל למחמאות על ההברקה, עולה השאלה למה הם לא משתמשים יותר באיזורית. זה פתרון מצוין לבעיית הסנטר וזה יהיה ניצול מושלם של היכולות ההגנתיות של דוראנט.

כל זה לאו דווקא אומר שהאמריקאים בדרך לכשלון הבא. הם עדיין הכי מוכשרים, עדיין יכולים לחסל כל יריבה בכמה דקות של ריצה, הצוות המקצועי התנסה במעמדים האלה וליריבות חסרים הכוכבים הגדולים. אבל גם הסיכוי שהמתכון לפאשלה הבאה מתחיל להתבשל ממש לא זניח. מספיק יום קליעה אחד לא טוב, סנטר יריב אחד שיסבך את העניינים, יריבה אחת חכמה ומנוסה שתדע לנצל את הבעיות בהגנה, שומר אחד שיצליח לנטרל את דוראנט – וזהו. אחרי כל ההכנות, נבחרת ארה"ב מגיעה למונדובאסקט פגיעה מתמיד. עכשיו נותר רק לראות מי תשכיל לנצל את זה.