מהפכה. לא פחות

בתחילת העונה שעברה הייתה תמימות דעים בין התקשורת במדריד לאוהדי ריאל: קארים בנזמה לא צריך להיות שחקן הרכב. כולם הבינו זאת, גם השחקנים עצמם, אבל החלוץ הצרפתי שהגיע תמורת 40 מיליון יורו שמר משום מה על מקומו בין ה-11. מדוע? המאמן מנואל פלגריני קיבל "רמזים עבים" במיוחד שהבוס פלורנטינו פרז רוצה לראות את כל הגלקטיקוס שהביא במהלך הקיץ על המגרש. גם מי שלא רצה להאמין בכך שהמאמן הצ'יליאני הסימפטי משמש כמעין בובה בריאל, קיבל את התשובה המוחצת לאחר פיטוריו של פלגריני, שהודה בראיון סנסציוני בצ'ילה כי ל"מילה של מאמן בריאל אין כל חשיבות".

כל זה היה נכון לגבי ריאל של שנות ה-2000, על אחת כמה וכמה בשתי הקדנציות של פרז. עד שבא ז'וזה מוריניו. המאמן הפורטוגלי המעוטר הבהיר מהרגע הראשון כי לו אין כל כוונה לרקוד לצלילי החליל של הנשיא פרז או המנהל המקצועי חורחה ולדאנו, אז כדאי שהם יתיישרו לפי רצונותיו. מנגד, לפרז עצמו לא נותרה ברירה לנוכח חוסר הצלחת פרויקט הגלקטיקוס השני והעובדה כי המועדון לא זכה בתואר כבר שנתיים ונכשל דרך קבע בליגת האלופות.

כך, ריאל מדריד של עונת 2010/11 רחוקה מלהיות קבוצת גלקטיקוס ואולי אף תציג גרסה מנוגדת לסגנונה האסתטי המסורתי. מוריניו ביצע רכש בצלמו ובדמותו, עם אוסף כוכבים צעירים ורעבים שעשויים לבצע עוד קפיצה ולהפוך לגלקטיקוס ביום מן הימים, אך זקוקים לדחיפה נוספת לשם כך. בדיוק כפי שעשה כשהגיע לצ'לסי בזמנו. לראשונה זה זמן רב, ריאל מדריד מונהגת בידי המאמן שלה ומונחית על ידי קו מקצועי ולאו דווקא כלכלי. פרז זז הצידה ופינה את הבמה לשריף החדש של העיירה. הכל כדי לשבור את ההגמוניה של ברצלונה.

עבור פלורנטינו פרז, רגע השיא של העונה מגיע בדרך כלל בקיץ, כשכולם שקועים עמוק בפגרה ומפנטזים על העונה הבאה. זה הזמן בו הוא מציג בדרך כלל את הרכש הנוצץ שלו לעיני סנטיאגו ברנבאו רועש וגועש. את התענוג הזה מנע ממנו מוריניו הקיץ, כשלא הנחית אף סופרסטאר ענק למרות מסע רכש בשווי 74 מיליון יורו. בעונה הראשונה בצ'לסי השקיע מוריניו 70 מיליון ליש"ט ובאינטר הוציא 46 מיליון יורו בקיץ הראשון. גם הפעם יצא 'המיוחד' לקניות, וכהרגלו בחר בקפידה את הרכש, שכל קשר בינו לבין המונח 'גלקטיקוס' מקרי בהחלט.

אם פלגריני היה עובד כנוע שנתן בסופו של דבר לפרז להפוך אותו לשעיר לעזאזל, מוריניו הוא מפקד גאה שלא מתרגש מהלחץ המגיע מההנהלה או מהתקשורת. הוא מיד הזרים דם חדש למועדון עם שחקנים צעירים ורעבים דוגמת סרחיו קנאלס (חתם עוד לפני הגעת מוריניו, אך זה התעקש שלא להשאילו כמתוכנן) ופדרו לאון המקומיים, וגם זרים שכיכבו בעונה הקודמת באירופה (אנחל די מריה) או במונדיאל (מסוט אוזיל ובעיקר סמי חדירה, שהגיע על תקן הדינמו – כמו מייקל אסיין בצ'לסי או אסטבן קמביאסו באינטר). לקינוח, צורף אחד מנאמניו של מוריניו, הבלם ריקרדו קרבאליו, שיוסיף את האופי, הקשיחות והניסיון שהקבוצה חסרה כל כך בחלק האחורי.

רק לשם השוואה, בקיץ שעבר הרכש של הבלאנקוס כלל את כריסטיאנו רונאלדו, קאקה, קרים בנזמה וצ'אבי אלונסו, שעלו אמנם לפרז הרבה מאוד כסף, אך העניקו לו את ההצגות הגרנדיוזיות והמתוקשרות והחזירו את ההשקעה במכירות. מוריניו צירף הרבה יותר שחקנים, אבל הם פחות נוצצים, פחות יקרים ולאו דווקא פחות טובים. למעשה, הגלקטיקו היחיד שנחת במדריד הוא מוריניו עצמו, שחתם על חוזה עתק של שמונה מיליון יורו לכל אחת מארבע שנותיו במועדון.

אם נחזור רגע לאחור, ההפסד המביש לאלקורקון בגביע המלך, היה ככל הנראה זה שחרץ את גורלו של פלגריני בריאל. אחרי ההדחה בידי ליון בשמינית הגמר (שוב) כבר נפל הפור על הבאת מוריניו. פרז הבין שהניסוי שלו כשל וידע כי כדי לנשל את ברצלונה מהפסגה ולחזור לצמרת האירופית, ייאלץ לוותר על השליטה ולהיכנע לתכתיבים של מאמן דומיננטי כמו מוריניו שהציג קבלות בכל מקום בו עבד. הוא פשוט לא יכול להרשות לעצמו עוד עונה נטולת תארים. בסופו של דבר, כישלונות מקצועיים נותנים את אותותיהם גם בצד הפיננסי. כך זכה מוריניו בפריבילגיה שקודמיו רק חלמו עליו - הוא קיבל יד חופשית.

בעונה שעברה הפציר פלגריני בראשי ריאל מדריד להשאיר בסגל הקבוצה את צמד ההולנדים, ווסלי סניידר ואריאן רובן. השניים לא התאימו לפרויקט הכוכבים של פרז, שבחר למכור אותם רק כדי לראות איך הם חוזרים לברנבאו כדי ליטול חלק בגמר ליגת האלופות, כל אחד אחרי עונת שיא בקבוצה שלו (סניידר באינטר, רובן בבאיירן מינכן). כעת הסיפור שונה לחלוטין. ההחתמה של קרבאליו, אחריו רדפה ריאל עוד ב-2004 והפסידה אותו לטובת צ'לסי ומוריניו, הייתה זו שהבהירה סופית לאן נושבת הרוח במועדון.

"המודל השתנה, עכשיו המאמן הוא הבוס", הכריזו ב'אס' מיד לאחר צירופו המפתיע של הבלם הפורטוגלי. קרבאליו מייצג את הניגוד המושלם לכל מה שפרז מחפש בשחקן רכש: הוא שחקן הגנה, הוא מבוגר (בן 32) ובעיקר בלתי מתוקשר בעליל. בקיצור, לא השחקן שימכור מרצ'נדייז ברחבי אסיה. איבן הלגרה, בלם ריאל מדריד לשעבר, אמנם לא אהב את ההחתמות של קרבאליו ובעיקר של אוזיל ( "אי אפשר לקנות פליימייקר מדי עונה"), אולם הוא משוכנע שההנהלה לא תעמוד בדרכו של מוריניו כמו שעשתה לקודמיו. "הוא רוצה לבנות קבוצה אלופה, ומהר", הבהיר שחקנה של ולנסיה. "הוא רוצה שחקנים שיכולים לנצח עבורו, לא למכור חולצות".

מוריניו הבהיר מהרגע הראשון שהוא זקוק קודם כל לעונת בנייה, כפי שהייתה לו באינטר. הוא לא מוותר מראש על האליפות, רק לא חולם בקול רם על זכייה מהירה ליגת האלופות. "לא יהיה לנו קל, צריך לעבור תהליך בנייה ובמהלכו גם להתגבר על המכשול הפסיכולוגי של הפחד מברצלונה", אמר אחרי האימון הראשון. "עם אינטר הצלחתי לעשות את זה, ניצחנו אותם וגם זכינו בליגת האלופות. זה עניין של זמן". כחלק מפתיחת הדף החדש, מוריניו ניצל את ההזדמנות ונפרד בצורה יפה משני הסמלים הגדולים, ראול וגוטי – שניים שיכולים היו לעשות לו חיים קשים בכל הקשור לשליטה בחדר ההלבשה. הסיטואציה שנוצרה עוד לפני הגעתו של מוריניו הובילה לפרידה ומנעה את הטלת האשמה עליו. הוא עשה קולות של אחד שנלחם על השארתם, ובפועל נתן להם ללכת.

המאמן הפורטוגלי בחר כצעד ראשון לחזק את משחק האגפים של ריאל, כדי שזו תוכל לשחק בסגנון שלו, עם שני קשרים שנמצאים באופן קבוע בצידי המגרש. הצעירים שהובאו על מנת לתגבר את האגפים, יגוונו את המשחק של סגנית אלופת ספרד ויפחיתו את התלות בכריסטיאנו רונאלדו. ואם מישהו חושב שאנחל די מריה יקבל עדיפות על פני פדרו לאון רק עקב ההשקעה בו, כדאי שיחשוב שנית. מקרה בנזמה לא יחזור. "אצלי לא ישחק מי שעלה הכי הרבה כסף", הודיע מוריניו כשהשאיר את די מריה הארגנטינאי על הספסל במהלך משחקי ההכנה. "לא מעניין אותי המעמד או הגיל, רק היכולת במגרש".

בינתיים מוריניו מנהל את העניינים ביד רמה, אבל העימות הראשון כבר באופק. בשבוע שעבר ביקש מוריניו לצרף חלוץ נוסף, אלא שפרז החליט שיש גבול ובחר להטיל וטו ולשלוח את הפורטוגלי לחפש את מבוקשו במחלקת הנוער. ולדאנו הצליח לכבות את השריפה הקטנה ולתמרן בין השנים, אך נראה כי בסופו של דבר פרז שוב ייענה לרצונותיו של המאמן ויביא לו חלוץ או מגן שמאלי (מישל בסטוס הברזילאי). כרגע, למוריניו יש טיעון מנצח – "אם לא נבצע רכש נוסף, האליפות לא תהיה בהישג יד" – קלף שמפיל את פרז כל פעם מחדש וגורם לו לזוז הצידה. ככה זה כשברצלונה יושבת חזק בראש.