פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        איך היא הפכה אותי לאוהד הפועל ת"א?

        מה קורה כשאוהד מכבי ת"א נאלץ להעביר ערב מרגש עם בת זוגו המקסימה של אחד משחקני האדומים? פז חסדאי על דילמות מוסריות ורכרוכיות בלתי נסלחת

        החברה הכי טובה של בת הזוג שלי יוצאת עם שחקן מהפועל ת"א. עבורי, אוהד מכבי ת"א, מדובר במצב מורכב ובלתי נסבל. מצד אחד, מדובר בבחורה מקסימה וטובת לב, שמהווה חברה תומכת לבת זוגי, וככזו אני אמור לפרגן לה ולרצות רק בטובתה. מצד שני, כל עוד בן זוגה משחק במדים האדומים, אני נאלץ לאחל לו כישלונות והפסדים ואין סוף רגעי עצב, ולכן בצורה עקיפה גם לה ולחייה האישיים. אין לי נגדו שום דבר אישי, השניים מהווים יחד זוג מקסים, אבל הוא פשוט עובד בארגון שאותו חונכתי לשנוא כל חיי. זו אכן סיטואציה קשה ומסובכת, שטומנת בחובה קונפליקטים בלתי אפשריים, אך ביום רביעי היא הגיעה לשיאים מפתיעים שערערו את אמונותיי הבסיסיות באהדת כדורגל ויצרו משבר זהות שקשה יהיה לי להתאושש ממנו.

        אוהדת הפועל תל אביב בבלומפילד (עמי שומן)
        מסביב חופה וקידושין, פרחחים צעירים מתפרעים על הרחבה, ורק היא צפונה בתוך הסלולרי שלה, מתעלמת מההמולה, רק משוועת לבשורות מאוסטריה. איך אפשר שלא לרחם עליה? (למצולמת אין קשר לכתבה. צילום: עמי שומן)

        היה זה בזמן שהחבר שלה שהה באוסטריה, בעוד היא התלוותה אלינו לחתונה של חברים משותפים. "בואי נתרכז בשמחה ולא נדבר על כדורגל", הכרזתי בתחילת הערב על מנת להימנע ממתחים מיותרים, אבל לא היה לזה סיכוי. הלחץ ניכר על פניה. כלפי חוץ היא הייתה חייכנית וחברותית, אך ניתן היה להבחין כיצד מחשבותיה נדדו למחוזות אחרים. כל גופה היה נתון לנעשה בזלצבורג. היא הייתה דרוכה ומתוחה, כאילו היא זו שמתכוננת למאבק על הדשא, ולא בן זוגה. מדי פעם ניגשו אליה חברים ואיחלו לה ולחבר שלה בהצלחה, בעוד אני נושך שיניים. "תעופו מפה אדומים מסריחים", סיננתי בלב, אך בכל הנוגע אליה, קשה היה להישאר אדיש לעצביה המרוטים או להזדהות הטוטאלית שלה עם חברה לחיים. היו אלה רגעים מפתיעים, בהם השד האדום קיבל נופך אנושי, ובמקום טינה ומרירות גרר אמפתיה ורחמים.

        "אתה לא יודע כמה זה קשה, עם איזה לחץ אני צריכה להתמודד", היא אמרה ברגע של גילוי לב, "אני כבר לא עומדת באורח חיים הזה, עם כל העליות והירידות. מי אתה חושב שאוכל אחרי זה את כל החרא? מי צריכה להתמודד עם הפרצוף החמוץ והעצבים בבית?". הנחתי יד מנחמת על כתפה. ברגעים האלה האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים. "תעזבי את זה עכשיו, בואי ניהנה מהחתונה", ניסיתי לשכנע אותה, אך היא המשיכה לכסוס את ציפורניה, מתעלמת מהמניקור המושקע. "אל תדאגי, יהיה בסדר, הם לא קבוצה האוסטרים האלה", אבל כלום לא הרגיע אותה. המשחק התחיל.

        לפתע היא ניגשה אליי, עם חיוך ענק על פניה. "0:1 לנו, פנדל של אניימה". לבי התפוצץ מזעם על ההגנה האוסטרית הנרפית, אבל באמת שמחתי בשמחתה. "יופי", חייכתי, "שער חוץ. אמרתי לך שיהיה בסדר. בואי לרקוד". היא סירבה. "עוד מעט, קודם שייגמר הסיוט הזה". מסביב חופה וקידושין, פרחחים צעירים מתפרעים על הרחבה, ורק היא צפונה בתוך הסלולרי שלה, מתעלמת מההמולה, רק משוועת לבשורות מאוסטריה. "הנה, 1:1", היא מעדכנת אותי בפנים נפולות, "ידעתי. כוס עמק".

        שחקני הפועל תל אביב, איתי שכטר, ערן זהבי חוגגים (רויטרס)
        היה זה מבחן מוסרי מאתגר שבדק את זהותי כאדם: האם אני אוהד פנאט, או בן אנוש בעל מידת רחמים? שכטר חוגג (צילום: רויטרס)

        לפעמים החיים מציבים בפנינו דילמות מוסריות בלתי אפשריות, וברגעי מבחן כאלה נמדדת איכותו של אדם. מה הייתי אמור לעשות? לשמוח על השוויון, או שמא לנחם אותה? לכווץ אגרוף צוהל, או להרגיע את הבחורה הלחוצה? מי אני? מה אני? אוהד פנאט, או בן אנוש בעל מידת רחמים? איך אפשר לרצות ברעתה של הבחורה העדינה והשבירה הזאת? זה היה רגע עצוב, אך לא הייתה לי ברירה. היא הייתה במצוקה אמיתית, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה. האוהד שבי לקח צעד אחורה, ורגשות חמלה אנושיים תפסו את מקומו.

        "אני מבטיח לך", אמרתי, "הם ינצחו. הפועל קבוצה גדולה. הוא עוד יהיה בצ'מפיונס ליג, הוא ישחק נגד מנצ'סטר יונייטד, הכל יהיה בסדר". לפתע החזקתי אצבעות לאלי גוטמן, אדם שרק מבט על פניו הלחוצות מעוררות בי זעם. יאללה הפועל, תנו כבר גול, שמישהו ירגיע את הבחורה הלחוצה הזאת. תעזרו לה, תגאלו אותה מייסוריה.

        ההמשך ידוע. האדומים ניצחו, והתפנינו לריקודים קלילים לצליליו של דודו אהרון. פניה החייכניות שידרו הקלה ושמחת חיים, בעוד אני המשכתי להתחבט בדילמות, כועס מעט על הרכרוכיות שנכנעתי אליה. איך היא הפכה אותי לאוהד הפועל? למה לא יצא לי להעביר ערב עם חברה של שחקן של זלצבורג? בעוד אני ממרר על גורלי ומתייסר בכאב, גיליתי שפניה שוב נפלו. "מה קרה?", שאלתי, "הם ניצחו, תירגעי". "דיברתי איתו עכשיו", היא סיפרה בדאגה נשית אופיינית, "כולם שם מבסוטים, הם יוצאים לחגוג כל החבר'ה. לך תדע מה יהיה שם". אכן קשים הם חייו של אוהד הכדורגל, אך לא כמו אלו של נשות הכדורגלנים. בכל אופן, בדרבי סיכמנו שנשמור אחד מהשני מרחק.