פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כבר נגמרה הפגרה?

        בקושי הסתיים לו המונדיאל, וכבר הכדורגל חוזר לחיינו. לא עוד שבתות שקטות, אלא מלחמה פיזית ומנטלית שמתחילה בצהריים ומסתיימת באחת בלילה. האם אתם מוכנים למלחמה, או שגם לכם החופש נגמר מהר מדי?

        אנשים נוטים להקל ראש בפגרה. על פניו מדובר בתקופת חופש נטולת פעילות, כזו שמקדשת את הבטלה, הרביצה והעצלנות המחשבתית, אך למעשה הדברים הפוכים לגמרי. גם אם הפגרה מיועדת בעיקר למנוחה ולצבירת אנרגיות, לפני הכל זו תקופה שנועדה למאמץ מחשבתי, לניתוח השנה החולפת ולהסקת מסקנות לעתיד. אומנם במקור ההפוגה הזו ניתנה לספורטאים, על מנת שירפו את שריריהם התפוסים ויאפשרו לנפשם הלחוצה להירגע מהמתחים ומהדריכות שדרשה העונה הרגילה, אך עם השנים התברר, במיוחד לנוכח המהפכה הטלוויזיונית, כי הפגרה היא לא פחות קריטית דווקא עבור צרכני הספורט. גם אנחנו השקענו כמויות אנרגיות אדירות, גם לנו מגיעה חופשה ארוכה ומרוכזת, גם אנחנו חייבים להרפות את שרירינו התפוסים, בין אם זה בצוואר, בישבן או בפרקי האצבעות.

        ואילו עתה, מהר מהצפוי, הפגרה הסתיימה לה, חמקה מבין אצבעותינו, ובשבת כבר מתחילה לה הפרמיירליג. כמו תלמידי בית ספר מופתעים שלא מבינים מה עשו במשך כל החופש הגדול וכיצד אפשרו לחודשיים לחלוף מבלי לנצל כל יום כאילו הוא האחרון בחייהם, כך גם אנחנו מכים על חטא ותוהים לעצמנו, איך חלפה לה הפגרה? האם הפקנו ממנה את המקסימום? האומנם צברנו אנרגיות, הסקנו מסקנות, ואכן נגיע לעונה החדשה חזקים יותר, חכמים יותר, מנוסים יותר? חשוב להבהיר שגם הפעם אנו מלאי ציפייה וסקרנות לקראת חזרת הכדורגל לחיינו, אבל למה עכשיו? למה כל כך מהר? תנו לנו עוד שבוע, מבטיחים לנצל אותו היטב.

        פתאום, למשל, נזכרנו עד כמה יפה יכולה להיות השבת. בעוד שבמהלך העונה הרגילה זה יום עבודה ככל הימים, כזה שדורש מחובב הספורט השקעה מנטלית ומאמץ פיזי, במהלך הפגרה השבת חוזרת למקורותיה. לא עוד סדר יום לחוץ שמתחיל עם לירן שכנר וזאביק זלצר בשתיים בצהריים ומסתיים עם הליגה הספרדית באחת בלילה, כי אם יקיצות טבעיות, שקשוקה מאוחרת וצפייה נינוחה בקומדיות רומנטיות עם ג'ניפר אניסטון.

        והאם זכרתם, למשל, כיצד נראים ערבי אמצע השבוע בעיר הגדולה? ליגת האלופות הצליחה להשכיח מחובבי הכדורגל את קיומם של ערבי שלישי ורביעי, אך מתברר שגם הימים הללו יכולים להציע בידור מהנה שאינו כולל את זעקות השבר של מלר ויעקובי. יש שיושבים בניחותא על ספסל ציבורי ומרכלים על העוברים והשבים, אחרים חולקים גלידה קרירה תוך כדי הליכה איטית, רבים בוחרים להציף את המסעדות ובתי הקפה, אך עבורנו כל החופש הזה נגמר, תם ומסתיים. העונה שוב מתחילה, הלו"ז הרצחני חוזר, ומעתה לילותינו יסתיימו במקרה הטוב בתקצירים, ובמקרה הרע בהופעה באולפן.

        ומה עם ספרים רבותיי, ספרים, למי בכלל יש זמן לקרוא בעונה הרגילה? איזו הקלה זו לשכב במיטה, לאחוז בספר שכבר שנה לא נמצא לו הזמן הפנוי, ופשוט להתמסר אליו ללא נקיפות מצפון. כמובן שאחת לכמה רגעים אנחנו מסיטים מבט ושולחים הצצה קלה אל עבר המסך, ובזפזופ קליל בין ערוצי הספורט מוודאים שאכן אנו לא מפספסים כלום. ואכן, אנחנו לא מפספסים כלום. האין זו תחושה משחררת?

        אין ספק, זו הייתה פגרה קצרה במיוחד. המונדיאל כרסם ממנה זמן יקר. גם אליפויות אירופה באתלטיקה ובשחייה לא הועילו, ואין טעם להזכיר את ווימבלדון או את הטור דה פראנס, שמקלקלים את השלווה כל קיץ. אך כל מי שעדיין מרגיש תשוש, כל מי שמתלונן על החזרה המעייפת לשגרה - כדאי שיעיף מבט לפרצופו הנחוש של אלכס פרגוסון, ויספוג מעיניו הבוהקות את האנרגיות הדרושות. בגיל 69 הוא עדיין מכור לאקשן כמו ביומו הראשון במקצוע, עדיין מלקט שחקנים אלמוניים ממקסיקו ומפורטוגל, עדיין חדור מוטיבציה ושש אלי קרב. גם הוא, בדיוק כמונו, ידליק את הטלוויזיה בשבת בצהריים, יניח רגל על רגל, ויצפה במשחק המסקרן בין מנצ'סטר סיטי לטוטנהאם. גם הוא יודע שחופש זה לוקסוס חביב, אבל העבודה היא חיינו.