תמחקו את החיוך

לתקשורת הספורט בארץ יש המון הרגלים ילדותיים, אחד מהם זה הניסיון חסר הערך להשוות כל הזמן בין ענפים: הכדוריד לא מעניין כמו הכדורגל, הכדורסל לא נחשל כמו הכדורגל – כל אחד והרגליו מימיו בבית הספר. לשגרירי הכדורסל בתקשורת יש אחריות לא קטנה לתופעה. אין טעם ומקום להסביר מהו הרקע הפסיכולוגי לכך, במיוחד כשהתדירות היא כל כך גבוהה וצפויה. כל בדל של חיוביות מוציא אותם לרחובות עם אותם שלטים, בלי קשר לתמונה הכללית ולהיסטוריה הקרובה והרחוקה. כך הם עשו עכשיו עם נבחרת ישראל בכדורסל, שבמחי קיץ אחד, לא פחות ולא יותר, הפכה מהחיה ליפה.

היה מדהים לקרוא את הניתוחים לשני המשחקים הראשונים של הנבחרת: הילד המוכשר של הכיתה, הפנים היפות של הספורט הישראלי, חבורה להתגאות בה. לא להאמין. עם האופטימיות ערב פתיחת מוקדמות אליפות אירופה עוד אפשר היה להשלים, אפילו שהבסיס שלה היה אך ורק עמרי כספי והישגיו האישיים והבלתי צפויים ששינו מהקצה אל הקצה את התחושה הכללית. אבל מכאן ועד המהפך התדמיתי המופרך שנערך במכבסות של העיתונים והאתרים המרחק הוא רב: האם ניצחונות על איטליה המרוסקת ולטביה הבינונית מעלימים ענף מוזנח, לא תחרותי, ענף של קבוצה אחת בלבד שצאצאיה ושחקניה מרכיבים את רוב השלד.

האם שכחנו את הנעשה בנבחרות הצעירות והישגיהן בקיץ, את העליבות והעוני בכל מה שהוא לא מכבי תל אביב. לגישה החיובית יש כוח בריא: היא נותנת לשחקנים כמו הלפרין, בורשטיין, גרין ואחרים במה ליהנות בה, מסכה שתסתיר מהם את המצוקה שבה נמצאת הקריירה שלהם. אבל ברגע שלגישה החיובית נוספות גם הכרזות בומבסטיות חסרות בסיס, זה כבר הופך לדביק. אפילו שמדובר בנבחרת שמאוד כיף לצפות ולתמוך בה. אסור שזה יוביל להכחשת מציאות וטאטוא האמת – אותה אמת שגילינו אמש בפינלנד. לא ככה, אודי?

צריך להפריד כאן בין שתי תופעות: הראשונה קשורה לנבחרת עצמה, השנייה לתקשורת. בכל הנוגע לנבחרת, צריך לזכור שישראל מסיימת עכשיו 25 שנות נרגנות. שני המאמנים שעבדו כאן מאז הקדנציה הטראומטית של אריה מליניאק ב-1984 – צביקה שרף ומולי קצורין (אם שוכחים לרגע את האפיזודה הלא מוצלחת של מוישל'ה ויינקרנץ) – הם אנשים שמתייחסים לכדורסל כאל מלחמה. הקדנציות שלהם היו רוויות בקרבות עם השחקנים ועם התקשורת. נראה שאריק שיבק – אולי בשל הנוכחות של עודד קטש, אולי בגלל הכבוד לעומרי כספי, ואולי סתם בשל הכרת התודה על התפקיד – בוחר בגישה אחרת, של חיוביות בכל מחיר, מחמאות בלתי פוסקות לשחקנים והדגשת היתרונות על פני החסרונות. ההתלהבות הזאת מדבקת, בעיקר כי הגישה של תקשורת הכדורסל לענף, בניגוד לזו שמסקרת את הכדורגל, היא חיובית בבסיסה. בזמן שנקודת המוצא של כתבי הכדורגל – לא תמיד בצדק – היא שהענף מקולקל, מושחת ורקוב, מרבית העוסקים בכדורסל בטוחים שלפנינו יהלום לא מלוטש, שרק אם ננקה ממנו כמה חוליים – השליטה של מכבי תל אביב, התקציבים הנמוכים, הניהול הבעייתי – נגלה עד כמה הוא נוצץ. מכאן גם נובעת ההתנשאות הקצת ילדותית על הענפים האחרים.

יש כאן שתי בעיות: תרפיה בדיבור עשויה לסייע לך להתמודד עם מצוקות החיים, אבל היא בדרך כלל לא הופכת שחקנים לטובים יותר. אריק שיבק יכול לצאת למלחמות בתקשורת בנוגע לסטיגמות שהודבקו לטל בורשטיין ויותם הלפרין, אבל זה לא יסייע להם להיפטר מהמגבלות שלהם. עמרי כספי אמנם זוכה לשבחים (שגובלים לעיתים בחנופה) מצוות המאמנים, אבל הוא עדיין סמול פורוורד שאי אפשר לבנות עליו קבוצה, גם אם הוא משחק ב-NBA.

הבעיה השנייה, והחמורה יותר, היא שגם אם הנבחרת הזאת הייתה איכותית כפי שציירו אותה, ממילא לא תהיה לה המשכיות. הבסיס של הכדורסל הישראלי עדיין רעוע. בדיוק כמו שהפועל חולון כמעט התפרקה אחרי האליפות וגלבוע/גליל איבדה את המאמן ואת הכוכבים אחרי התואר שלה, גם הנבחרת הזאת היא מעין פאטה מורגנה. היא לא נולדה משום מקום: הסגל שלה מתבסס על שלוש נבחרות עתודה שהגיעו רחוק באירופה בחצי הראשון של העשור, בתוספת של עמרי כספי ויוגב אוחיון שסיימו במקום השישי ב-2007. אבל כשנבחרת העתודה ונבחרת הנוער נשארות בדרג ב' בקיץ הנוכחי ומוכיחות שהנפילה לשם לא היתה מקרית, וכשנבחרת הקדטים (זו שכבר מתבססת על האקדמיה לכדורסל שהייתה אמורה להציל את המצב) נאבקת בימים אלה נגד הירידה לאותו מקום בדיוק, ברור שלכדורסל הישראלי אין תשתית שיכולה להוביל אותו להצלחות לאורך זמן.

ועוד לא דיברנו על הליגה, על התקציבים ועל חוסר התחרותיות (שאפילו הכישלונות של מכבי בפיינל פור לא מצליחים להסתיר). הסיכוי היחיד שלאופטימיות הנוכחית יהיה בסיס הוא שכמה ילדים מוכשרים יראו את כספי ואליהו בטלוויזיה ויחליטו להצטרף לחוג הכדורסל הסמוך במקום לשחק במחשב. מצד שני, גם ניצחון על מונטנגרו לא יגרום לכך שהם יפגשו בחוג מאמנים מקצועיים ומערכת שתדע לקדם אותם.

מה שיפה בכל הסיפור הזה, בסיכומו של דבר, הוא שתקשורת הכדורסל וענף הכדורסל דומים מאוד לכל אלה שהם מנסים להתנשא עליהם: שני ניצחונות נחמדים וכולם ממהרים להכתיר מלכים ובעיקר לשכוח מה היה כאן לפני כן ומה מצפה לנו אחרי כן. מה שקרה כאן בימים האחרונים מאוד מזכיר את התוכנית חמישיות, שהיא בעצם עטיפה מאוד איכותית למוצר מאוד חולה. בפועל, לא הרבה השתנה בשנה האחרונה. העולות לא עלו, האלופה היא כבר עלובה ובלי טוב לבו של ערוץ הספורט, לענף הזה אין באמת זכות קיום.

יש עמרי כספי, יש קצת ליאור אליהו וקצת זיכרונות מטל בורשטיין. תוציא משם את כספי ואת בלוט'נטאל, שבסיטואציה אחרת במכבי תל אביב לא בטוח שהיה מגיע, והנה לך אותה נבחרת מהקיץ הקודם. בעצם, אם נפסיד למונטנגרו, זו באמת תהיה אותה נבחרת מהקיץ הקודם. שוב, החיוביות החדשה, שהיא גם פועל יוצא של היעדר ציפיות לאור הישגי השנים האחרונות, היא מוסר השכל חשוב. השחקן הישראלי שבדרך כלל נדחק החוצה מקבל הזדמנות ליהנות ולפרוק את הכישרון שלו, אבל עדיין – הכישרון שלו עדיין מוגבל והבעיות הסביבתיות עדיין רבות.

אני חושב שהבעיה האמיתית בתחושת האופוריה מהשבוע האחרון היא הרושם המוטעה שנוצר כאילו כל בעיותיו של הכדורסל הישראלי נפתרו. אנחנו לא ממש מתעניינים במה שמתרחש בליגות הנוער, לא ממש מכירים את השחקנים של העתודה, אבל כשראינו את הלפרין, בורשטיין וכספי נגד איטליה ולטביה אפשר היה להאמין בטעות שמשהו משתנה לטובה. התחושה הזאת היתה יכולה לתת לאנשי האיגוד תירוץ להתבטל עוד קצת במקום להפנים את חומרת המצב. הדבר היחיד שהשתנה הוא שלראשונה זה זמן רב הנבחרת מתייצבת בהרכב מלא, כולל מתאזרח איכותי וצוות מאמנים יוצא מן הכלל. זה פותר רק בעיה אחת שקשורה לכדורסל הישראלי: את בעיית האווירה.

רק שגם אם הנבחרת תעפיל לאליפות אירופה – עכשיו זה יהיה הרבה פחות פשוט - לא ייוולד שינוי אמיתי. מאמנים בליגת העל עדיין יקללו את היום שבו עבר החוק הרוסי, ימשיכו לזלזל בבוגרי מחלקות הנוער וימשיכו להחתים זרים על הראש של שחקנים ישראלים בידיעה שרק כך ישרדו בליגה. צריך לשים לב שעוזר המאמן, עודד קטש, סגר עם וויל סולומון על המשבצת של שני הרכזים הבכירים בסגל שלו ובסגל הנבחרת, אוחיון ונעימי. הוא – או ההנהלה שלו – יודעים שזה מה שצריך לעשות כדי להילחם על אליפות. אז אולי בעצם לא הייתה בכלל אופוריה.