ביד אליהו כבר מכירים אותו

אחרי שקבר את האופוריה של מכבי, דושקו וויושביץ' התפנה למשימתו הבאה: הפיכת מונטנגרו לאימפריה אירופית לכל דבר

יהונתן אליהו

הכרזת עצמאות, במובן הרחב ביותר שלה, מאז ומתמיד הייתה עניין די טריקי. מצד אחד מדובר ברגע מכונן, ככל הנראה רגע השיא בפולקלור של עם: תקופה ארוכה, לעתים עשרות ומאות שנים של ציפייה וחלום המגיעים לידי הגשמה, ובבת אחת מוצף ההמון בתחושה עוצמתית של קולקטיב. מצד שני, וכאן טמונה הבעייתיות במעלה הדרך, כשענן סמיך של שכרון חושים מתפזר, נוטים אנשים לשכוח שהמטרה הראשונית אומנם הושגה, אולם האתגר הגדול באמת - הקמת המדינה - מתחיל בדיוק עכשיו.

הסיפור של נבחרת הכדורסל של מונטנגרו משלב קצת משני הצדדים. בפרספקטיבה של מדינות אמנם לא חלף זמן רב מאז קיבלה את עצמאותה, אך ברור לגמרי כי כבר כעת נטמעה מונטנגרו עמוק בתוך הכדורסל האירופאי. תנאי הפתיחה, חייבים להודות, היו נוחים למדי: שחקנים צעירים, מוכשרים ובעלי שורשים מונטנגריים כבר היו "מוכנים" למעשה, ועל פניו כל שנותר לעשות היה לעבד את חומרי הגלם לכדי יחידה גאה ולוחמת אחת. אך במונטנגרו כמו במונטנגרו, המציאות היתה מעט יותר מסועפת.

כמו במדינות רבות אחרות בבלקן, כך גם במונטנגרו מתקיים טשטוש מתמשך של זהויות. לעתים קרובות למדי אפשר למצוא "ילדי תערובת" ללא לאום מוגדר, ולא אחת זיקתו של האזרח הפשוט למדינה אליה הוא משתייך תהיה קלושה בלבד. כל זה, בתוספת שנים בודדות של עצמאות ושלל מדינות נוספות מסביב, הוביל את המונטנגרים למסקנה שעל מנת למשוך הכשרונות הגדולים דווקא אליהם, ולא להשאיר "שבויים" שימשיכו לייצג את סרביה ומדינות אחרות, עליהם לנסות ולהמציא לאלו מעין טריגר. לטריגר הזה קראו דושקו וויושביץ', או בקיצור – "דולה".

המאמן הוותיק (51), יליד מונטנגרו, נחשב לאושיית כדורסל מוערכת בבלקן, גם לפני שהגיע להכרה מלאה בשאר אירופה, בעקבות הצלחותיו בשנים האחרונות עם פרטיזן בלגרד. המחשה מצוינת לכבוד שרוחשים למאסטר, כמו גם לאמביוולנטיות האבסורדית כמעט שעשויה להיווצר באזור, מגולמת בסיטואציה הביזארית הבאה: בעודו מכהן כמאמן מונטנגרו בתחילת דרכה, ביקש איגוד הכדורסל הסרבי – כן, הסרבי – שוויושביץ' ישתתף בוועדה מצומצמת שתדון בסוגיית מאמנה הבא של הנבחרת, לאחר עזיבתו של דושאן שאקוטה ב-2007. ניגוד עניינים? ברוב המקרים, כן. במקרה של דולה – לא.

עוד בוואלה! NEWS

היה היינו: מסע בעקבות יהדות פורטוגל האבודה

לכתבה המלאה

אבא רוחני

כפי שניתן היה לנחש, האימפקט של וויושביץ' במונטנגרו היה עצום עוד בטרם העביר אימון אחד בנבחרת. אגדה אחת טוענת כי בשלהי 2007, עמד ניקולה פקוביץ' (אז עדיין פוטנציאל צעיר, גולמי ולא ממומש בפרטיזן בלגרד) בצומת דרכים. עתידו הלאומני והמקצועי עמד על הכף, והיה עליו לבחור בין סרביה ומונטנגרו. הסנטר הצעיר, שלימים יהפוך לאחד הטובים באירופה בתפקידו, שוחח קצרות עם הגורו וויושביץ', וההמשך צפוי: כיום מהווה פקוביץ' את כוכבה הבלתי מעורער של הנבחרת.

"אם דולה לא היה שם, הדברים היו נראים אחרת לחלוטין", קובע שחר אמון, ששימש כעוזר מאמן תחת וויושביץ' בפרטיזן בלגרד, והיום מתפקד כעוזר מאמן באליצור יבנה מהלאומית. "שחקנים מתים לשחק עבורו, במקום מסוים הם אפילו מנסים לרצות אותו. שחקנים מפרטיזן, לדוגמא, רצו לגמול לו על איך שהוא קידם אותם - אז הם לא יכלו להגיד לו "לא" כשנקראו לנבחרת. הוא מעין אבא רוחני בסרביה ומונטנגרו".

הכריזמה ועמדת הכוח של וויושביץ' לוו באימפקט מיידי בפאן המקצועי והשיווקי, אך חשוב לא פחות - הביאו לתהודה מוגברת סביב הנבחרת, שהייתה חדשה לגמרי בנוף המונטנגרי הבתולי. עבודת הנמלים שלו עזרה למונטנגרים לממש את הציפיות בשלב ראשוני בצורה די חלקה; המשימה לגייס לטובת הנבחרת את מיטב הכישרונות הוכתרה כהצלחה. על הדרך עשו המונטנגרים מעשה נפוץ למדי באירופה בשנים האחרונות, כשהעניקו אזרחות לאמריקאים עומאר קוק וקווינסי דובי, עבורם מונטנגרו, סביר להניח, לא הייתה יותר מעוד נקודה במפה עד מעמד קבלת האזרחות.

אמת, אפשר לסייג ולומר שעם כל הקרדיט לוויושביץ', גם בלעדיו מונטנגרו הקטנה הצליחה לייצא לעולם כמות מדהימה של שחקנים לרמות הגבוהות, כשלוקחים בחשבון שהמדינה הצעירה כולה מונה באומדן גס כ-700 אלף תושבים בלבד. אולם בהחלט ניתן לייחס לשועל הקרבות הוותיק את המארג הקבוצתי ותחושת הגאווה שנרקמה בנבחרת. מרגע שקיבל את המפתחות, כך נדמה, קיבל וויושביץ' אור ירוק לעשות כרצונו בנבחרת. כי גם גורו צריך גב. "הכוח הגדול של מונטנגרו הוא בראש ובראשונה וויושביץ', ואחר כך כל השאר", מסביר עיתונאי הכדורסל הסרבי פז'ה סאריץ', את חשיבותו של דולה לחבורה הצעירה שקיבץ סביבו. "הוא נותן לנבחרת ווינריות, ניסיון, משמעת ורוח קבוצתית".

הצל הסרבי

הרבה אחרי שיסתיים המשחק מול ישראל, תרחף מעל נבחרת מונטנגרו סוגיה מעניינת. הטווח הקצר מבטיח רבות עבור המונטנגרים, ומדובר בכוח עולה ביבשת שאמור לגדול ולהתעצם עוד יותר בשנים הקרובות. אך האם גם בטווח הארוך תצליח הנבחרת הצעירה לעמוד בזכות עצמה ולשמור על רמה דומה? חלק גדול מהשחקנים מהנבחרת הנוכחית, למשל, עשו את הפריצה שלהם בסרביה, כששיחקו עבור מועדונים סרביים. חלקם החלו את הקריירה במונטנגרו והתפתחו בסרביה, וחלקם מעולם לא שיחקו במסגרת מונטנגרית. על פי השיטה הזאת, ניתן לומר כי במידה מסוימת הנבחרת הנוכחית היא פריו של הכדורסל הסרבי. האם המאזן ישתנה כעת, כשלמונטגרו עצמאות, משאבים וכדורסל משלה?

פז'ה סאריץ' נוטה לחשוב כי בגזרה הזו יישמר סטטוס-קוו, בעיקר על רקע הממשקים התקינים שנשמרו בין מונטנגרו לסרביה. "רוב השחקנים המונטנגרים למדו את הכדורסל שלהם במונטנגרו, ולאחר מכן עשו את השדרוג בסרביה. קשה לחזות את העתיד, אבל אני מאמין שזה לא ישתנה, מסיבה פשוטה - הליגה הסרבית חזקה יותר ויש בה קבוצות טובות ותחרותיות יותר".

"אף שחקן לא יוותר על קידום מקצועי בעבור אידיאלים לשחק דווקא במונטנגרו", מסכים אמון. "בסופו של דבר שחקנים ילכו בשביל האגודות, ובסרביה האגודות חזקות יותר, ושם נמצא הכסף היותר גדול. המצב יהיה דומה לדעתי: המונטנגרים הטובים ישחקו בפרטיזן והכוכב האדום, והפחות טובים יישארו בליגה המונטנגרית". והנבחרת? "היא תישאר חזקה כמו שהיא עכשיו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully