איך ממשיכים מכאן?

בקיץ 2009 שררה אי ודאות מוחלטת בכל הקשור לזכויות השידור של ליגת העל. חברת צ'רלטון הפסיקה לשלם עבור הזכויות שברשותה, נכנסה למאבק משפטי נגד ההתאחדות במטרה לצאת מההסכם, וטענה כי המחיר מופקע יחסית לרמה הירודה. גם נושאי המשחק המרכזי, תקצירי האינטרנט, תכנית סיכום המחזור ושידורי הרדיו נסגרו סמוך לפתיחת העונה או בחלוף מספר מחזורים. כך נוצרה פגיעה כלכלית מסוימת בקבוצות, שהתקשו להסתמך על הכנסות מזכויות השידור בהליך אישור התקציב, וכן פגיעה צרכנית בציבור חובבי הכדורגל. שנה מאוחר יותר, והמציאות שונה לחלוטין. צ'רלטון הפסידה בבוררות וחויבה לעמוד בהתחייבויותיה לשנתיים הקרובות, ואילו רשות השידור, שיכורה מהצלחת שידורי המונדיאל, רכשה את הזכויות למשחק המרכזי לשלוש שנים בסכום של כ-15 מיליון שקל לשנה (שני מיליון שקל יותר מהסכום ששולם אשתקד). המשמעות – שקט לקבוצות ולצרכן.

הסיפור הזה ממחיש ניצנים של תופעה מעניינת. הכדורגל הישראלי מתעורר לחיים ושוב מייצר עניין. הקבוצות מצליחות באירופה, הכדורגלנים נוהרים החוצה ופתיחת הליגה חזרה להיות נושא מרגש. למרות הביקורת על הליגה הגדולה ושיטת הקיזוז, קשה להתעלם מהמתח והדרמה הספורטיבית שהתחוללו בשלהי העונה שעברה. ההתחזקות של מכבי תל אביב בקיץ עשויה ליצור מאבק משולש על התואר, וההצטרפות של קרית שמונה ואשקלון על חשבון אחי נצרת ורעננה היבשות מוסיפה הרבה צבע. אלא שבצד האופטימיות, יש לא מעט סיבות שמונעות מהליגה לעשות קפיצת מדרגה בכל הקשור לעניין, קהל, שיווק נכון וניהול נכון של המשאבים. השאלה היא, כיצד מנצלים נכון את הבאזז למינוף הליגה?

העונה החולפת הסתיימה בניצחון גדול ליו"ר ההתאחדות אבי לוזון. שיטת הפלייאוף והקיזוז, על אף הבעיות הרבות שהן יוצרות, הוסיפו עניין ומתח בצמרת ובתחתית. במקביל למירוץ המטורף שלהן לאליפות, מכבי חיפה והפועל תל אביב נהנו מקמפיין אירופי חיובי, שקידם את הכדורגל הישראלי בכל הקשור לניקוד וגם פתח את התיאבון למכבי תל אביב לצאת למסע רכש. כל אלה רק הגבירו את הציפיות מעונת 2010/11. "הסיום המותח והספורטיבי של העונה שעברה מחמיא לכדורגל הישראלי", טוען יו"ר בני יהודה, חזי מגן. "בנוסף, זה טוב שליגת העל לא משוחקת מחיפה עד אשדוד והיא נותנת אפשרות לקרית שמונה ואשקלון לשחק בה. יש גם דברים פחות טובים, כמו הפלייאוף האמצעי וקבוצות שמאבדות עניין, אבל זה נכון לכל ליגה בעולם".

דווקא יו"ר הצהובים, אביב בושינסקי, לא שותף מלא לתחושת האופטימיות: "באופן יחסי, למעט הפועל ומכבי תל אביב, שאר הקבוצות נחלשו. גם מכבי נתניה ובית"ר ירושלים כבר לא חזקות כלכלית כבעבר. הקטנות נחלשו, ואני חושב שהן יסבלו מנחיתות גדולה מהגדולות לעומת השנתיים האחרונות. בגדול העניין בגדולות גבר לצד פיחות במעמדן של הקטנות. אפשר לראות שהרייטינג של משחקי גביע הטוטו וגם של המשחק שלנו נגד אולימפיאקוס היה נמוך, וזה מאכזב. אמנם שברנו את שיא כל הזמנים במכירת מנויים ומכרנו מעבר לציפיות, אבל לצד הכיף הגדול יש אחריות. אנחנו מוכרים השקעה והבטחה, שאנחנו חייבים לעמוד בה".

הגורם שמגביר את הבאז סביב פתיחת העונה, לפי בושינסקי, הוא הרעב לכדורגל שיצר המונדיאל. אלא שלטענתו, יש למצוא פתרון חלופי למשחקי טרום העונה, שלא מספקים את הסחורה ולא מגבירים את רעב האוהדים לכדורגל. "כמו שהמונדיאל עורר את התאווה לכדורגל בארצות הברית, גם אנחנו צריכים לדעת למנף את זה", הוא מסביר. "לצערי, אם הדבר הראשון שרואים (אחרי המונדיאל) הוא גביע הטוטו, זה גורם לעייפות ופגיעה במוטיבציה. תסתכל על ההבדל בין משחקי גביע הטוטו למגן הקהילה באנגליה או הסופרקאפ הגרמני שממלאים איצטדיונים. גביע הטוטו לא גורם לקבוצות להשקיע בו או להתייחס אליו ברצינות ולא מרומם את הכדורגל. המונדיאל יצר באז גדול, אבל כשיש יותר מדי קבוצות חלשות שבקושי מגרדות את הרף התקציבי המינימלי וגביע הטוטו שהפך לבדיחה, ההתחלה היא ברגל שמאל".

למעשה, הדעה של בושינסקי משקפת את ההתנגדות להגדלת הליגה. בהתאחדות האמינו שקבוצות פריפריה בליגת העל יחזירו את העניין והקהל למגרשים. אפשר להתווכח לגבי הצלחת התהליך, אך נראה שהמשימה האמיתית העומדת בפני ראשי ההתאחדות עדיין לא הושלמה במלואה – העונה יקוו שם לשים קץ למשבר האמון של הציבור בענף הפופולרי.

כשבוחנים את סוגיית משבר האמון, מיד צצה לראש הבעיה המרכזית. "המתקנים הם הרעה החולה של הכדורגל הישראלי", קובע מגן. "זו מכשלה קטלנית. יהיה קשה למצוא צופים למשחק של עכו שמתקיים בנצרת או משחק של רעננה שמתקיים בנתניה. אי אפשר להטיל את הבעיה הזו על הקבוצות. לבני יהודה אין 60 מיליון שקל לבנות איצטדיון. אם המדינה חפצה בספורט, עליה להעמיד משאבים בדיוק כמו שהיא מעמידה לצורך לבניית היכל התרבות או הבימה. גם הטוטו צריך להירתם ולדאוג שמגרשי דשא סינטטי יציפו את הארץ לטובת מחלקות הנוער. בכל עיר קטנה באירופה יש מתקנים שאצלנו אי אפשר למצוא ולנו נותר רק לקנא".

גם בעונת 2010/11 ארבע קבוצות (הפועל עכו, הפועל רמת גן והפתח תקוואיות) לא יארחו במגרשן. גם שאר האיצטדיונים מיושנים, דחוסים, לא נגישים ולא מזמינים. מגן נשאל כיצד ניתן יהיה להעלות חזרה את ממוצע הצופים, שנמצא בשנים האחרונות בירידה משמעותית: "האיצטדיונים חייבים להיות ראויים לארח צופים בשנת 2010. אני קורא לזה 'ראויים למאכל אדם', שיימשכו גם נשים, ילדים ומשפחות".

במסגרת ניסיונות הקבוצות להחזיר את ימי הכדורגל כבילוי משפחתי, נוקטות הקבוצות בטקטיקת הורדת המחירים. מכבי נתניה, מכבי פתח תקוה והפועל רמת גן הצטרפו לבני יהודה וקבעו מחיר אחיד של 50 שקל לכרטיס בתוספת מחירי מנויים מוזלים. מי שעשתה צעד קיצוני בנושא היא העולה החדשה קרת שמונה – שמכרה מנויים לילדים ונשים ב-20 שקל בלבד (250 בלבד למבוגר). הניסוי הצליח והקבוצה קבעה שיא של כ-1,000 מנויים.

"לא רק מחירי הכרטיסים יחזירו את הקהל", סבור מגן. "הדבר הראשון זה המתח והעניין. הקהל מצפה לדרמות וכדורגל טוב ואז האיצטדיונים מלאים. אם יהיה מתח, יהיה קהל ויהיה רייטינג למשחק המרכזי. אם חלילה נחזור למה שהיה לפני שלוש וחמש שנים – שהאליפות נסגרת במחזור ה-14 – לא תהיה סיבה לקהל להגיע למגרשים".

עוד סיבה למשבר האמון בענף הוא חוסר היציבות השולט בשנים האחרונות בכל הקשור לבעלות בקבוצות. מדובר בבעיה בעלת מספר רבדים. מצד אחד, מדובר בתפקיד כפוי טובה שמיועד רק לאנשים עשירים ומשוגעים כאחד. מצד שני, לבקרת התקציבים אין את הכלים להשאיר את הבעלים לטווח ארוך. התוצאה היא תחלופה קבועה של בעלים. בעוד מכבי תל אביב מצאה טייקון עם יכולת כלכלית גבוהה מקודמו (גולדהאר שהחליף את שניידר), מכבי נתניה ובית"ר ירושלים לא הצליחו למצוא משקיע ראוי וירדו מנכסיהן במהירות.

"כדורגל זה רק בשביל מישהו שבאמת אוהב את המשחק. אחד שבשבילו זה כיף, למרות שיש דברים סביבתיים שגוזלים לך את הכיף. מה בעלים מקבל בתמורה להשקעה שלו? עובדתית, לא הרבה", סבור בושינסקי. מגן מחזק: "אי אפשר לצפות מהכדורגל הישראלי להיות רווחי. מי שלוקח על עצמו יודע שהוא נותן שלא על מנת לקבל תמורה והוא חשוף לאי נוחות – קללות ולחץ מהאוהדים. לא קל להתמודד עם כניסת טייקונים לענף, ואין מטה קסם שיעזור לאנשי עסקים שרוצים להשקיע בכדורגל להתמודד עם הבעיות הנלוות".

זאת ועוד. הגדלת הליגה יצרה תופעה בעייתית לא פחות בקרב הקטנות. הקבוצות נדרשות לעמוד בתקציב מינימום של 11 מיליון שקל. ההקצבה השנתית מההתאחדות (השווה לכל הקבוצות, שלא לרוחן של הגדולות, שדורשות לקבל נתח גדול יותר לאור הישגיהן) עומדת על 4.6 מיליון שקל. לכן בעלים של קבוצה בליגת העל צריך להביא חמישה מיליון שקל על מנת לעמוד בתקציב המינימום. הגדלת הליגה הביאה עמה תופעות כמו הפועל רמת גן ומכבי אחי נצרת שהכתימו את הליגה ויצרו נזק תדמיתי. "בליגת העל הדברים נהיים מסודרים יותר וכמעט אין בעיות", טוען יו"ר הבקרה עפר אורליצקי בנימה של אופטימיות: "הפועל רמת גן היא דוגמה רעה להסתבכות אישית של בעלים שלא היה מספיק אמיד. על סמך ניסיון העבר, אנחנו מקשיחים את העמדות במסגרת שיקול הדעת. למשל, מקבוצות מסוימות אנחנו דורשים ערבות בנקאית. לא נאשר בעלים שהוא לא מספיק אמיד".

לאורליצקי יש פתרונות לעניין יציבות הבעלים ומצבן הרעוע של הקבוצות: "ביקשתי שבעלים יידרש להפקיד ערבויות לכל אורך התקופה כאשר מדובר בחוזים ארוכי טווח. זה אושר רק לחוזים של מעל 1.5 מיליון שקל והחל מהעונה הבאה. ברגע שזה ייכנס לתוקף, הסיכוי שמה שקרה עם גאידמק יחזור יירד למינימום. בנוסף, כיום אנחנו בודקים את הקבוצה פעמיים בשנה. אני רוצה להגיע למצב של ארבע בדיקות בשנה, כמו בחברות ציבוריות".

ב-2012 תכניס אופ"א לתוקף את הרפורמה הפיננסית של מישל פלאטיני, במסגרתה בעלים של קבוצה יורשה להשקיע רק במחלקת הנוער ובאיצטדיון. לעניין רכישת שחקנים, קבוצה תוכל להתבסס רק על הכנסותיה. אורליצקי: "זה קצת מזכיר את תקרת השכר ב-NBA. תהיה לזה השפעה מכרעת על קבוצות בכירות כמו מנצ'סטר יונייטד וזה יגיע גם לישראל. המשמעות היא שקבוצה תוכל להתקיים רק מרווחים מפרסומות, זכויות שידור ומרצ'נדייז וזה יעודד השקעה בנוער. בארץ קבוצה יכולה להיות רווחית רק אם היא עולה לשלב הבתים בצ'מפיונס".

המהפכה של פלאטיני עוד רחוקה מישראל, אבל בהחלט מעוררת תהיות לגבי פניה של הליגה בכל הקשור לשחקנים צעירים. בשנים האחרונות יותר ויותר כדורגלנים ישראלים מעדיפים את האופציה האירופית על פני החמימות הים תיכונית. בעונה הקרובה לישראל יהיו למעלה מ-20 שגרירים ברחבי אירופה – מקפריסין ובולגריה עד אנגליה וספרד. סוכן השחקנים דודו דהאן סבור שמדובר בתהליך מבורך: "בכל יום שיוצא שחקן לאירופה צריך לעשות חגיגה. אסור לשלם לשחקנים זרים או ישראלים סכומים של מעל 150 אלף דולר לשנה. התהליך המתבקש הוא תקרת תקציב. הכדורגל הישראלי יהיה שפוי וירוויח כסף, כי בינתיים אנשים בורחים מכאן.

"בבלגיה אין מועדון שמסיים שנה במאזן שלילי", ממשיך דהאן. "כל המועדונים מכלכלים את עצמם. פה כל פעם צריך למצוא פראייר שיוציא כסף. עובדים על אנשים, ולוקחים להם כסף. הבעלים עוזב ומשאיר בלגאן כלכלי וחובות עד שנמצא מישהו חדש והקבוצה חוזרת עם ציפיות חדשות. להוציא את מכבי חיפה, שאר המועדונים מנוהלים בצורה כזאת. אין איזון כי ההוצאות גדולות ובשביל לצמצם, צריך למכור שחקנים".

דהאן מסביר כי מבחינתו הליגה צריכה להיות בנויה משחקנים צעירים ולשמש כתחנת מעבר לליגות גדולות יותר, בדומה למקובל בבלגיה ובמדינות כמו קרואטיה וסלובניה, למשל. "הייתי מעביר חוק שבכל משחק ייכללו בסגל לפחות שמונה שחקנים מתחת לגיל 24 והמס על אותם שחקנים יהיה 25 אחוז בלבד. זה יעודד מועדונים לתת צ'אנס לצעירים ולשלם משכורות נמוכות יותר. הוותיקים המדושנים והעייפים שלא רוצים לצאת לחו"ל יתחילו להזיז את התחת ולעבוד. רוב המועדונים המובילים מבוססים על שחקנים ותיקים עם רזומה מפואר ועתיד לא כל כך גדול. אסור להביא לפה זרים יקרים, אלא להביא זרים שהמועדונים יוכלו למכור בעתיד ובכסף הזה לטפח את מחלקות הנוער ולגדל שחקנים צעירים. הפילוסופיה הנכונה היא להשקיע בקנייה של הזרים ולא במשכורת.

"אני חושב שצריך לתת לכדורגל הישראלי יותר קרדיט", ממשיך דהאן. "הליגה שלנו היא ליגה טובה שמתקדמת בכל שנה, ליגה סבירה ביחס לרמה האירופית. הכדורגל הישראלי מתקדם, שחקנים יוצאים לחו"ל והישראליות מצליחות באירופה. היום השחקנים טובים יותר ומבינים שכדורגל זה עבודה קשה. כמעט אין שחקן בליגת העל שחקן שלא עובד עם מאמנים פרטיים והולך לחדר כושר כמה פעמים בשבוע. זה היה יוצא דופן לפני עשר שנים. הבעיה היא שהכישרון במחלקות הנוער שואף לאפס ויותר מדי שחקנים רזים ונמוכים. הכדורגל החדש מיוצג על ידי שחקנים כמו איתן טיבי ורמי גרשון שנחשבים אלמונים בישראל – הם משלבים גובה, מהירות, פיזיות, כוח ומנטליות".