הכירו חמישה פליטים שהצליחו ככדורגלנים

ויקטור מוזס סומן כאחד מכוכביו הבאים של הכדורגל האנגלי כבר כשהיה בן 15. הוא ייצג את כל הנבחרות בגילאים השונים של אנגליה ובינואר האחרון, כחודש אחרי שמלאו לו 19 שנים, ניצלה וויגאן את פשיטת הרגל של קריסטל פאלאס כדי לרכוש אותו מהאיגלס תמורת 2.5 מיליון ליש"ט בלבד. אלא שבין מיליוני הליש"ט הללו לבין מוות ברחובות העיר קאדונה בניגריה, מפריד קו דו מאוד.

בשנת 2000 נרצחו בקאדונה אלפי נוצרים שסירבו לקבל על עצמם את חוקי האיסלאם, אבל הכומר אוסטין מוזס, ואשתו ג'וזפין, סירבו להיכנע, המשיכו בפעילותם המיסיונרית והצליחו לשרוד. כעבור שנתיים, גורלם כבר היה שונה. ב-2002 שוב פרצו מהומות, אך הפעם הכומר ואשתו, שהקימו כנסייה ועמדו בראשה, כבר שימשו כמטרה ברורה.

"ויקטור, בנם היחיד של הוריו, שיחק כדורגל עם כדור עשוי נייר דבק, כשדודו מצא אותו וסיפר לו שהוריו נרצחו ושכעת גם חייו בסכנה", נכתב ב"מירור". כשבוע בלבד לאחר מכן, שבעה ימים ארוכים אותם העביר בדירת מסתור, הוברח ויקטור בן ה-11 לאנגליה ואומץ על ידי בני זוג מדרום לונדון.

אחרי שאזר אומץ וביקש לשחק בימי ראשון עם קבוצת נערים באחד מהפארקים בעיר הבירה, הוא צד את עיניו של סקאוט מקריסטל פאלאס, אך מאמניו התקשו לתקשר איתו וסיפרו על נער מרוחק. "היו שמועות בנוגע לזוועות שהוא ראה לנגד עיניו", הוסיפו ב"מירור", "אמרו שבמשך השנתיים הראשונות אחרי שהגיע לאנגליה, הוא לא הוציא מילה בגלל הטראומה".

בזמן שמאמניו במחלקת הנוער נוהגים בו בכפפות של משי ובסבלנות יתרה, החל מוזס הצעיר להתבטא באמצעות כיבוש שערים והברקות על הדשא. הוא זומן לכל נבחרת אנגלית אפשרית בטווח הגילאים שלו, החל לעניין את קבוצות הפאר ולבסוף נחת כאמור בוויגאן. היום, שמונה שנים אחרי שקיבל את הבשורה המרה על רצח הוריו, הוא מספר שישקול בכובד ראש זימון לנבחרת הבוגרת של ניגריה.

אם הים היה מדינה ונבחרת הכדורגל שלו הייתה מתמודדת באי-אילו משחקי מוקדמות, אין ספק שהכוכב הגדול ביותר שלה היה ריו מאבובה. הקשר האחורי בן ה-26, היום שחקנה של ליל, נולד על סיפונה של מעבורת שנשאה מהגרים מחופי אפריקה לצרפת ובדרכון שהונפק לו אף נכתב "נולד בים". כך גם נולד לו אחד מהסיפורים המרתקים והיפים של כדורגלן מצטיין.

ריקי מאבובה, היה שחקן נבחרת זאיר, זכה איתה באליפות אפריקה ב-1974 וייצג אותה באותה שנה גם במונדיאל. בזמן ששימש ככוכב בהתהוות, הוא נשא לאשה צעירה אנגולית ולשניים נולדו ארבעה ילדים. ב-1983 החליטו לעבור למולדתה של האם, אך באותן שנים השתוללה באנגולה מלחמת אזרחים עקובה מדם וכעבור שנה החליטו בני הזוג שהסיכון הכרוך בהישארות באנגולה גדול יותר מאשר הפלגה במעבורת רעועה לעברם של חיי מהגרים. על אותה מעבורת, נולד כאמור אנטוניו, או ריו כפי שהוא ידוע בפי כל.

בצרפת זכתה המשפחה זכתה למעמד של פליטים פוליטיים, אך החיים הוסיפו להיות קשים כשאמו של ריו מתה כשהיה בן שנתיים ואביו הלך לעולמו 11 שנים לאחר מכן. אלא שהנער הצעיר סירב להתאבל או להתייאש מהמשוכות שהחיים הציבו בפניו, וסימן את הכדורגל כמטרה. בגיל 19 כבר הפך לשחקן מן המניין בבורדו.

הכישרון הגדול לא חמק מעיניו של קלוד לרואה, אז מאמן נבחרת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר) והוא ביקש מהקשר, שבאותם ימים נחשב ליורש התורן של קלוד מקאללה, לייצג את מולדת אביו. אבל ריו דחה את ההצעה. "גדלתי בצרפת, ואני צרפתי", הוא הסביר, "אם אקבל הזמנה לקונגו לצפות במשחק של הנבחרת, אני אשמח. אך אני אייצג רק את נבחרת צרפת".

בניגוד לתחזיות, ריו מאבובה לא הפך ליורש של קלוד מאקללה, אבל בגיל 26, כשהוא לובש את מדיה של ליל שנוהגת להתברג בצמרת הליגה הצרפתית, כבר יש מאחוריו למעלה מ-200 ליגה, תקופה בה שימש כקפטן נבחרת צרפת הצעירה ושש הופעות בנבחרת הבוגרת.

אם תגידו לאוהד כדורגל אנגלי ממוצע "כדורגלן מהגר", סביר מאוד להניח שהוא יענה לכם "אל בנגורה". הרי הסיפור של הקשר ההגנתי בן ה-22 הפך לאחד מהמדוברים ביותר ברחבי הממלכה בדצמבר 2007. סיפור על גירוש, הבנה, הבחנה והיגיון.

אלחסן בנגורה נולד בסיירה לאון לאב שהיה מנהיג של חברה סודית הקרויה פורו, שחבריה נוהגים לעטר את גופם בקעקועים שונים, דוברים שפה ייחודית ומנהלים מנהגים משלהם. אחרי מותו של אביו, כך סיפר, הוא יועד לרשת את המנהיגות, אך בגלל שסלד מהפורו, נמלט לגינאה כשהיה בן 15. במדינה השכנה פגש בנגורה צרפתי ידידותי שסייע לו ובנדיבות יתרה אף מימן לו כרטיס טיסה ללונדון הנוצצת. רק אז גילה שאותו אדם שעד עכשיו עזר לו, מתפרנס מסחר בבני אדם והתכוון למכור אותו לצרכי זנות.

כפי שנמלט מתפקיד בו לא חשק של מנהיג חברה סודית במולדתו, ברח בנגורה שוב, הפעם מגורל של נער שעשועים. אחרי שווטפורד הלונדונית גילתה אותו בליגת כדורגל מקומית לנערים, היא החלה לדאוג לו, אבל בגיל 18 ביקשו שלטונות ההגירה לבדוק מחדש את מעמדו כ"מבקש מקלט מדיני" ואחרי משפט שנערך בסוף 2007, הוא יועד לגירוש מבריטניה.

המחאה שפרצה בעקבות אותה החלטה שטפה את האי הבריטי כולו. אוהדי ווטפורד, שחקניה, המאמן איידי בות'רויד והבעלים, אלטון ג'ון, נזעקו לעזרתו, אך גם התקשורת דאגה לסקר בהרחבה את מה שהגדירה (והגדיר גם ההיגיון) כחוסר צדק ואוהדים של קבוצות אחרות הביעו תמיכה בשחקן.

הצעקה האדירה עשתה את שלה וכעבור ארבעה ימים הודיע משרד הפנים הבריטי שבנגורה יוכל להישאר באי עד לדיון שיעסוק בקבלת רישיון עבודה. פחות מחודש לאחר מכן, זכה הנער באישור המיוחל ואמר: "אם הייתי חוזר לסיירה לאון זה לא היה סוף הקריירה שלי, זה היה סוף החיים שלי".

כמו מדינות רבות אחרות באפריקה, גם ליבריה הוכתה על ידי מלחמות אזרחים ממושכות, בהן נרצחו אלפי אזרחים. ילדים שאוחזים בנשק ורוצחים אנשים בדם קר, מקרי אונס אכזריים ולמעלה ממיליון אנשים שברחו מבתיהם והפכו לפליטים במדינות השכנות, היו מנת חלקה של המדינה המערב אפריקאית. אחד מאלפי האנשים שקיפחו את חייהם, היה אביו של קולינס ג'ון.

כמו רבים אחרים שנשמתם עדיין הייתה באפם, גם משפחתו של קולינס בן השש חיה בפחד מתמיד מכך שגורל שאר בני המשפחה יהיה דומה לזה של האב, אבל כעבור שנתיים, ב-1993, הצליחה לברוח להולנד ולהתמקם בסביבות העיר רוטרדם. שנתיים נוספות עברו, ומשפחת ג'ון זכתה לקבל אזרחות הולנדית ולהשאיר את ליבריה המדממת מאחוריה, אחת ולתמיד.

כאזרח מן המניין יכול היה ג'ון הצעיר להתרכז בכדורגל שעתיד היה לסייע לקיום משפחתו. הוא הבריק בטוונטה אנסחדה ובגיל 19 בלבד נרכש על ידי פולהאם האנגלית. כשנשאל על ידי עיתונאים הולנדים מה יעשה אחרי שיכבוש את שערו הראשון בליגת הכדורגל הטובה בעולם, ענה: "אני חושב שארוץ מסביב למגרש ואחשוף חולצה לבנה, עליה אכתוב באותיות שחורות וברורות: 'זה לזכר העבר שלי'. אעשה את זה למען כל מה שעברנו, לזכר כל הסבל, אבל בעיקר למען אבי".

פרנסיסקו מסיאס היה אחד מהשליטים הרצחניים והאכזריים ביותר שידעה יבשת אפריקה מעולם. הדיקטטור ששלט בגינאה המשוונית משנת 1968 ועד שנרצח על ידי אחיינו 11 שנים מאוחר יותר, פיתח במהלך כהונתו תכונות פרנאודיות, הגלה ו/או רצח כשליש מאזרחי מדינתו ודאג לכלוא כל פוליטיקאי בו חשד כאופוזיציונר לשלטונו.

אחד כזה היה ולנטין ביסאן-אטאמה, דיפלומט שעבד במשרד החוץ, נחשד בהתנגדות שלטון ונכלא בשנת 1977. זמן קצר לאחר מכן גזר עליו השליט עונש מוות. אשתו של ולנטין ידעה שלעתים קרובות גם בני משפחתם של הנידונים למוות מוצאים להורג בברוטליות, ולמרות שהייתה בהיריון מתקדם, הצליחה לברוח עם 14 מתוך 20 ילדיה לקמרון. כעבור זמן קצר ילדה את בנה לורן, לימים שחקן מאיורקה, ארסנל ופורטסמות'. "אם אמא שלי לא הייתה בורחת, כנראה שלא הייתי נולד", הוא סיפר.

לשמחתו של מי שהפך למגן ימני מצטיין אצל ארסן ונגר, אביו הצליח לברוח מהכלא בעזרת אחד מבני המשפחה ששירת בצבא של גינאה המשוונית ומספר שנים לאחר מכן עזבה המשפחה גם את קמרון והתיישבה בסביליה. אחרי שהגיעו לספרד, בני הזוג ביסאן-אטאמה נפרדו ולורן גדל באחת מהשכונות הקשות של העיר האנדלוסית, אך למרות שהוא מספר ש"גדלתי ברחוב" ו"כנער עשיתי דברים שאני לא יכול לדבר עליהם", הוא בוודאי יודע טוב מאוד שבמידה רבה, חייו ניתנו לו במתנה.