נבחרת עם סגנון

בימים האחרונים הדגישו כולם את ההבדלים הגדולים בין נבחרת ישראל הנוכחית לקודמותיה, ברמת הכישרון ובאווירה, אבל בתחום אחד היא לא ממש השתנתה: בסגנון המשחק. כבר שנים שכמעט כל הקבוצות בכדורסל הישראלי לא מבצעות את תרגילי החסימות של שנות ה-80' וה-90'. במקום זאת הן אימצו שיטת משחק המתבססת על הרבה פיק-אנד-רול בהתקפה במקביל לחילופים אוטומטיים ומצ'-אפ-זון בהגנה. האיש שאותו חיקו כולם היה פיני גרשון. הבעיה שהסגנון הזה דורש הרבה כישרון, יכולת קליעה ומסירה ואינטליגנציה - מצרכים נדירים בנבחרות ישראל של השנים האחרונות. התוצאות היו בהתאם.

לנבחרת הנוכחית מתאים הסגנון הזה כמו כפפה ליד. היא אמנם מבצעת תרגילים ששיבק, קטש ושמיר הביאו מקבוצותיהם, אבל השיטה היא של גרשון. קל הרבה יותר ליישם אותה עם גארדים בעלי יכולת קליעה כמו נעימי והלפרין וגבוהים שמרווחים את המשחק כמו בלות'נטאל ופניני. בהגנה, הפרשי הגובה המזעריים בין שחקני ישראל מאפשרים את החילופים האוטומטיים בכל חסימה.

למרות הכנה קצרצרה, ישראל נראתה מוכנה בהרבה מאיטליה, כי שחקניה מיישמים שיטה דומה לאורך כל הקריירה. מנגד, בלט הכדורסל האנוכי של האיטלקים, שנבע גם מהיעדר כישרון וגם מכך שהמאמן שמתווה את הדרך במדינה אינו אלוף אירופה שלוש פעמים, אלא בחור בן 40 שמוערך יתר על המידה ונאלם דום כל אימת שהוא פוגש קבוצה ישראלית.

הניצחון של ישראל מרשים במיוחד גם מפני שהושג אף שכמה מהנחות היסוד שלה התפרקו. ליאור אליהו לא תפקד, עמרי כספי גילה שלפעמים קל יותר להיות רול פלייר ב-NBA מאשר שחקן מוביל באירופה, וטל בורשטיין התקשה לרכז. לאורך כל תקופת ההכנה עסקנו בפורוורדים, אבל במשחק אמש ניצחה ישראל דווקא בזכות גארד שכמעט לא קם מהספסל לאורך כל אליפות אירופה האחרונה. יובל נעימי יכול לעצבן לפעמים, לקחת זריקות קשות ולא למסור, אבל דווקא החוצפה שלו החזיקה את ישראל במשחק בדקות בהן היא נתקעה. בשאר המשחק, היא פרחה בזכות הכדורסל שהנחיל לה האיש הנשכח והמושפל של הכדורסל הישראלי.