האם סימונה פיאנג'יאני יציל את הכדורסל האיטלקי?

למסיבת העיתונאים של נבחרת איטליה לקראת מוקדמות היורובאסקט, סימונה פיאניג'יאני הגיע כמו פוליטיקאי משופשף. מאמנה הטרי של הנבחרת, ממש כמו נבחר ציבור הנואם את נאום הניצחון, ביקש בהזדמנות חגיגית זו לשטוח את משנתו המקצועית, ואם אפשר, רק אם אפשר, להעביר כמה מסרים סמויים לאומה בסאב-טקסט.

"בנבחרת שלי יהיו שחקנים שאש בוערת בהם. נלך יד ביד כדי להשיג את ההצלחות אליהן אנחנו מכוונים", פתח המאמן את דבריו עם כמות נדיבה מאוד של פאתוס. "אי אפשר להבטיח הבטחות, אבל אני מוכן להתחייב על זה שניתן את כל כולנו במטרה להגיע לתוצאות משמעותיות כמה שיותר מהר. כדי להגשים את החלום נצטרך לדאוג לפרטים, כי זה מה שעושה את ההבדל. נעשה את זה רק דרך עבודה קשה, מחויבות והקרבה".

ארשת פניו של פיאניג'יאני שידרה ביטחון עצמי גבוה, כרגיל, אך כלל לא בטוח שהוא ציפה להגיע למעמד הזה על תקן מושיע. הנבחרת שגרפה הצלחות כבירות לקראת סוף המילניום הקודם ובשנותיו הראשונות של העשור הקודם (זכייה באליפות אירופה ב-1999, זכייה במדליות כסף וארד באליפויות אירופה ובמשחקים האולימפיים ב-1999, 2003 ו-2004) ירדה בצורה דרסטית בהישגיה בהמשך העשור. לאחר היעדרות מהמשחקים האולימפיים בבייג'ין, הקש ששבר את גב הגמל האיטלקי הייתה אי ההעפלה לאליפות אירופה בפולין ב-2009, לראשונה מאז שנת 1961. איטליה ההיסטרית לא אוהבת כישלונות.

בגיל 40, ועם "פז"ם" של ארבע עונות בלבד כמאמן ראשי, נקרא פיאניג'יאני לדגל, במטרה להפיח רוח חיים בספינה הטובעת שנקראת הכדורסל האיטלקי. באופן אירוני משהו, פיאניג'יאני נאלץ לרשת את כיסאו של המאמן המפוטר קרלו רקלקטי, אותו החליף כמאמן כבר בסיינה, וכיהן כעוזרו במשך ארבע שנים עוד קודם לכן. עכשיו האתגר גדול הרבה יותר.

פיאניג'יאני, שלא תטעו, לא הגיע לנבחרת מהדלת האחורית. להפך. בארבע שנותיו כמאמן ראשי בסיינה הספיק פיאניג'יאני להטביע חותם שלא רבים לפניו הותירו באיטליה גם לאורך קריירה שלמה. תחת פיאניג'יאני, מקומי שצמח והתבשל במועדון הטוסקני כעוזר מאמן במשך כעשור, הפכה סיינה במהירות לשלטת בלעדית בכדורסל האיטלקי, עם ארבע אליפויות קלילות רצופות ואינספור תארים שרק קיבעו את ההגמוניה שלה בזירה המקומית. גם ביורוליג סיינה הצליחה למתג עצמה כקבוצה מהדרג הראשון, תוך שהיא מציגה כדורסל קשוח, מהיר וחכם הממקסם את יכולות השחקנים שלה.

אולם לצד הסופרלטיבים שנשפכו סביב המאמן הצעיר, היו שטענו שהאדרתו - שהפכה לסוג של קונצנזוס בבון טון האיטלקי - חרגה מעט מפרופורציות. הרי ההצלחה בבמה המרכזית, היורוליג, לא הייתה יוצאת דופן לעומת שנים קודמות במועדון, ואת השליטה בליגה ניתן לזקוף בעיקר לתמורות בכדורסל האיטלקי ולהיחלשותן הדרסטית של הקבוצות שנחשבו פעם ל"גדולות". ביקורת נוספת שהושמעה על פיאניג'יאני, ביקורת שהוא לבטח ינסה להשכיח בתפקידו החדש, נגעה לחוסר יכולתו לשלב שחקנים מקומיים ביחידה המצליחה שלו.

למרות הכל, פיאניג'יאני נראה כמו המועמד הטבעי לרשת את כס המאמן הלאומי (וזאת יש להבדיל, מכס המאמי הלאומי, כס מכובד כשלעצמו). על הנייר, יש לו הכל: גם צעיר עם "ראש" לכדורסל מודרני יותר, גם בעל שם ברחבי היבשת, וגם אחד שאמור להכיר את הכדורסל המקומי על בוריו. למרות זאת, פיאניג'יאני עלול להיתקל במספר אבני נגף בדרך להצלחה.

קודמו בתפקיד, קרלו רקלקטי, סיים קדנציה ארוכה בת שמונה שנים, ונחשב לבעל ניסיון רב יותר משל פיאניג'יאני. "לרקלקטי הייתה השפעה גדולה על הנבחרת", מספר העיתונאי סטפנו פיני מ'יורובאסקט איטליה'. "לא בכדי הוא אימן את הנבחרת תקופה ארוכה כזו. הזכיות במדליות כסף וארד באליפות אירופה ובמשחקים האולימפיים ב-2003-2004 חיזקו את המעמד שלו.

"אבל בעיניי החלק הקשה ביותר עבור פיאניג'יאני כמאמן הנבחרת הוא עצם העובדה שבניגוד לעבודה בסיינה, לא יהיה לו הרבה זמן לבנות את המערכת", מוסיף פיני. "אני נזכר באחד המשחקים הראשונים של פיאניג'יאני כמאמן ראשי בסיינה. היא התארחה בווארזה והפסידה בקלות. אף אחד באיטליה לא האמין אז שהקבוצה הזו תהיה כל כך דומיננטית בהמשך. פיאניג'יאני שיפר את הקבוצה שלו מיום ליום, ממשחק למשחק, עד שהיא הגיעה למקסימום יכולת".

האיטלקי, הידוע בשיטתיות, בהתמדה וביסודיות שהביאו אותו עד הלום, יצטרך ללמוד להתהלך בין הטיפות, ולהטמיע את פילוסופיית המשחק שלו בפרקי זמן הקטנים באופן משמעותי ממה שהתרגל אליו. במציאות של נבחרת, שאינה מתאמנת תדיר, שימת הלב לפרטים הקטנים - אותם ציין פיאניג'יאני כראשונים במעלה עבורו - הופכת למשימה קשה יותר.

ירון ארבל, סקאוט ומומחה לכדורסל אירופאי, מסכים עם הקביעה כי המאמן האיטלקי הצעיר עוד טעון הוכחה בעולם שמחוץ לטוסקנה. "פיאניג'יאני הצליח בסופו של דבר עד היום רק בסיינה, ועשה איתה בערך מה שאמורים לעשות עם קבוצה בתקציב כזה. היו לו שחקנים שהתאימו לשיטה שלו, והוא נמצא שם בחממה בה גדל במשך הרבה שנים עם מעמד מאוד ברור.

"אלו תנאים אופטימליים שכל מאמן חולם עליהם, ומעטים זוכים להם",ממשיך ארבל. "לכן, הצלחה בקבוצה בינונית כמו נבחרת איטליה, שאין בה כל התנאים המושלמים, יכולה למנף משמעותית את המעמד שלו".

השאיפות של פיאניג'יאני נראות רחוקות מהגשמה אף יותר לנוכח העובדה שחומר השחקנים, לפחות לקמפיין הקרוב, לא מסתמן כאחד הסגלים המוכשרים שידעה הנבחרת מעודה. סטפנו פיני מצביע על איכות השחקנים כגורם מכריע בכישלונות של האיטלקים בשנים האחרונות.

"מאז 2004 אנחנו סובלים הרבה מנבחרת הכדורסל, ומהתוצאות החלשות שלה", אומר העיתונאי האיטלקי, "הסיבה העיקרית לכישלונות היא שהדור המוכשר של ילידי 1971-1977, שהצעיד את הנבחרת למדליות, הזדקן ו/או פרש, ומצד שני לא גדלו כמעט שחקנים טובים באיטליה בדור שאחריהם.

"משנתון 1985 ועד שנתון 1992 הכישרונות הצעירים נראים הרבה יותר מבטיחים, אבל הם עוד לא בשלים מספיק", ממשיך פיני. "בסופו של דבר נוצר חלל של שמונה שנים, שבהן השחקנים פשוט לא היו טובים מספיק".

אף על פי כן, מורשת הקרב של הסקוואדרה אזורה יכולה בהחלט לשדר אותות חיוביים עבור פיאניג'יאני וחניכיו. במבט לאחור, הסגל ממנו הורכבה הנבחרת ב-2003-2004, ושזכה במדליות כסף וארד באליפות אירופה ובאולימפיאדה, לא נראה טוב משמעותית מזה שיעמוד לרשות פיאניג'יאני כעת. מה שעשה את ההבדל בזמנו היה האופי החזק שהקבוצה ההיא ניחנה בו. אותה נבחרת שיחקה כדורסל איטלקי "טיפוסי" - קשיחות לאין קץ, הסתמכות על הקלעים בהתקפה, ובעיקר הגנת ברזל שלא פסחה גם על ה"כוכבים" בנבחרת. "הנבחרת של 2003-2004 מהווה בשביל האיטלקים תקדים לכך שניתן להצליח גם בלי חומר שחקנים מעולה. מה שהיה שם זה בהחלט אופי גדול", מחזק ארבל.

סטפנו פיני נשמע סקפטי באשר ליכולת של פיאניג'יאני לחולל נסים, בהינתן כישרון מוגבל יחסית. "פיאניג'יאני יכול להביא לנבחרת רוח חדשה, אנרגיות, אינטנסיביות ודפוסים הגנתיים, אבל בכדי להגיע לתוצאות מרשימות נצטרך בהכרח סיטואציה מיוחדת, ולמעשה - הרבה מזל", יודע פיני, "כך או כך, הדבר הראשון שפיאניג'יאני יצטרך לבנות כדי להגיע להישג כלשהו זה זהות חזקה".

"יש סיטואציות שבהן מצליחים להגיע לשחקנים, ויש כאלה שלא. אין חוקים בדברים האלו", מסביר ארבל. "גם אם אתה מאמן שהכי דואג לאגו של השחקנים ומטפח אותם, זה לא בהכרח יעבוד. זה תלוי בהרבה מאוד גורמים. פיאניג'יאני הוא מאמן עם קבלות, יש לו את התדמית והביצים להראות לשחקנים, כולל הכוכבים, מי בעל הבית, וזה מאוד חשוב. בסופו של דבר, רק במקרים מאוד נדירים המאמן מצליח להוציא מחומר השחקנים שלו הרבה מעבר לסך החלקים שלהם".

סטפנו פיני מעדיף לחשוב על העתיד הלא-רחוק, שנראה מבטיח יותר עבור האיטלקים. "אני מאמין שבעוד כמה שנים, כשדנילו גלינארי (שייעדר מהקמפיין הקרוב) ישחק וצעירים מוכשרים נוספים יתבגרו, הנבחרת תוכל להגיע ליותר". באשר לפיאניג'יאני עצמו, נדמה כי גם אם יסיים את תפקידו בנבחרת בקול ענות חלושה, יתקבל הדבר במידה של סלחנות, לאור הכישלונות של השנים הקודמות שנצרבו בתודעה. הצלחה מעל המצופה, לעומת זאת, עשויה להיות המאורע המכונן בקריירה הנוסקת של האיש והג'ל.