פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה השמחה הגדולה?

        למה צופים רבים שמחו השבוע לשמוע שערוץ 1 ישדר את המשחק המרכזי? האם הערוץ של נוימן ורצון הפך לאהוב, או שאנחנו פשוט שונאים את כל השאר?

        לא ברור מה ההתלהבות הגדולה מזה שהערוץ הראשון ימשיך לשדר את המשחק המרכזי בליגת העל. כנראה שהאופוריה מהמונדיאל המוצלח ומהשידורים הטובים עושה את שלה, אחרת קשה להסביר למה בסקר שנערך לא מזמן בוואלה! ספורט התגלה כי רוב מכריע של הגולשים מעדיף את ערוץ 1 על פני ספורט 5. בתוך חודש קסום אחד הערוץ הראשון – זה שעד לא מזמן היה סמל הגדול לארכאיות, חוסר רלוונטיות ותקלות חוזרות ונשנות – הפך לסמל למקצועיות. השידור הציבורי, שהואשם בשחיתות ובבזבוז כספי משלם המסים, נחשב לצדיק האחרון בסדום. איך קרה שהחבר'ה הזקנים מירושלים, אלו שהביאו לנו את דני נוימן ואבי רצון כנושאי הלפיד, הפכו לגיבורי האומה ולתקווה האחרונה של הצופה הישראלי?

        גם אם שידורי המונדיאל הועברו בצורה מוצלחת וחלקה, נוצרה פה תפיסה מעוותת של המציאות. הקרדיט שניתן לערוץ 1 הוא מעט מוגזם. התחושה היא כאילו הם היו אלה שהפיקו את החגיגה בדרום אפריקה, ולא פיפ"א. כאילו החבר'ה מרוממה הם האחראים לאווירה החגיגית, ולא צ'אבי וסניידר. פתאום המונדיאל נחשב לאירוע מלהיב לא בגלל הכדורגל, אלא בזכות מסך המגע של בוני. אהבה מחודשת פרחה לה לפתע בין הצופה לבין ערוץ 11, והיא בהחלט מוזרה.

        נכון, היחס לערוץ 1 מאופיין בסלחנות. אחרי שנים של שידורים שערורייתיים ומסורת ארוכה של תקלות, הכל כבר מתקבל בהבנה ובאהבה. זה שלנו, זה חלק מאיתנו, וכמשלמי אגרה אפילו יש לנו חלק סמלי בבעלות על הערוץ. לפני המונדיאל היה לא מעט חשש וחשדנות כלפי האולפן של בוני והשידורים מדרום אפריקה, וכשהציפיות מינימליות, אפשר רק להפתיע לטובה.

        אבל זה מעבר לזה. הרי מה היה סוד הקסם של ערוץ 1 במונדיאל? הם בעיקר לא הפריעו, והשתדלו כמה שפחות להרוס (אם נתעלם לרגע מנוימן ושלמה). כשהמשחקים שודרו בערוץ 2, עם הפאנל המאוס של אילדיס, התחושה הייתה של ניסיונות מוגזמים ומאולצים לכפות עלינו חגיגה. ההזדהות עם ערוץ 1, כך מתברר, נבעה בעיקר מההשוואה למתחרים, ואופיינה בשנאת המן ולא באהבת מרדכי. הזעם על גופי הטלוויזיה המסחריים הוא כל כך עמוק, עד שהצרכן הנואש יעדיף כל דבר על פני שאר הגופים, אפילו אם האלטרנטיבה שמוצעת היא אבי רצון ודני נוימן. קשה לחשוב על בשורה מדאיגה יותר לראשי ערוץ הספורט וצ'רלטון.

        אנחנו זוכרים הכל

        כמה חבל שערוץ הספורט פיתח כזו תדמית שלילית. לא נשכח שמדובר בערוץ שהעלה את הסטנדרטים של שידורי הספורט בישראל, עם האולפן המושקע של ליגת האלופות. גם "ערב הכדורסל של ישראל" הועבר שם במקצועיות, עם כיסוי מיומן ומעברים קולחים בין המגרשים. אין ספק שמבחינת פוטנציאל, לערוץ הספורט יש את הכלים להעביר לצופה משדר איכותי יותר, אבל הצופה כבר ממורמר מדי. אנחנו מלאים בכעס. אין לנו מושג בנעשה במשרדיו של ניצן חן, אנחנו לא מכירים לעומק את השיקולים והתקציבים והמגבלות של הרגולטור, אבל אנחנו יודעים מה אנחנו מרגישים: מיאוס.

        בראש עדיין מהדהדת תוכנית הסיכום מאשתקד, ששודרה בשתי מתכונות: אחת לעשירים ביום שבת, האחרת לעניים ביום ראשון. אנחנו זוכרים את תוכנית הצעקות של קופמן וזהבי בערוץ הלייב, שפומפמה באגרסיביות גדולה יותר משל המנחים שלה. כמובן ששאר האלטרנטיבות הן לא פחות מאוסות. אנחנו זוכרים היטב את הגזלנות של צ'רלטון לפני מונדיאל 2006, את הקמת שני ערוצי הגזל ששינו את פני התעשייה, ואת הפארסה מיורו 2008. אנחנו זוכרים את הסטריפים המכעיסים בערוץ 10, שכיסו שליש מהמסך והוציאו את ההנאה מהצפייה. אנחנו זוכרים איך בערוץ 2 נהגו לברוח לפרסומות מיד בסוף המשחק, וגזלו מאיתנו את המראות הדרמטיים בסיומם של משחקים גדולים. וכמובן, אנחנו זוכרים היטב שלמרות התשלום החודשי המוגזם שלנו, אף אחד מהערוצים הנ"ל לא שידר השבוע את המשחק של האלופה הישראלית במוקדמות ליגת האלופות.

        נוימן ורצון בערב יום שני

        עם מה אנחנו נשארים? עם הרע במיעוטו, הערוץ הראשון. למרות הקרדיט שהערוץ זוכה לו בימים אלה, ספק אם הוא יוכל לשחזר את ההנאה מהמונדיאל גם בשידורי ליגת העל. אם במשחק בין ארגנטינה לגרמניה הפרשנות של נוימן עוד הייתה נסבלת, הרי שבמפגש בין מכבי פתח תקוה לאשדוד, לעיני יציעים ריקים ביום שני בערב, עם איכות שידור זוועתית ורמת משחק זוועתית לא פחות – הסבל יהיה קשה מנשוא. בנוסף, עם כל הכבוד לביקורת על שגיא כהן או ג'ימי טורק, לא היה ולא יהיה בישראל פרשן יותר מקומם מאבי רצון. אולי התחלנו לחגוג מהר מדי?

        זו שמחה שמהולה בייאוש, אך בכל זאת, למרות המגבלות, אנחנו מחבקים את הערוץ הראשון בשתי ידיים, מחזיקים לו אצבעות ומאחלים לו בהצלחה. הזכייה שלו בזכויות אומנם רחוקה מלפתור את הבעיות, אבל גם אם זה רק ניצחון מזערי על כוחות השוק המושחתים, גם אם זה רק 0:1 קטן וחסר משמעות, הרי שאנחנו יכולים להגניב חיוך ולחגוג ניצחון. גם אם זה היה מכרז והערוץ הציבורי פשוט הציע יותר כסף, התחושה היא של ניצחון הסוציאליזם והאזרח הפשוט. עכשיו זה הזמן לנצל את רגעי האופוריה הקצרים האלה כדי לחגוג ולחייך, לפני שיתחילו השידורים עצמם.